​הזמן שווה! זהב?

ככל שהנך מתבגר הזמן בין ימי ההולדת מתקצר.

הפנאי והסבלנות שיש לך להקשיב לשטויות מתקצרים וכן גם הסבלנות לסבול כסילים.

מאחר והזמן שאתה מעריך שנשאר לך עד שיגיע יומך הולך ומתקרב, ערך הדברים משתנה בהתאם. סדר העדיפויות מקבל סידור מחדש ודברים שאך שנים מעטות לפני נחשבו בעיניך ליקרים ללבך או משמעותיים הופכים להיות שוליים.

ערכו של רכוש, עצמים, חפצים הולך ופוחת ככל שהם לא נחוצים לתפקוד היומיומי שלך. לעומת זאת, ערכן של חוויות עולה. נסיעות, תערוכות אומנות, הצגות, קונצרטים, יחסים אישיים ובילוי עם משפחה וחברים מספקים יותר מבעבר, ותורמים לאיכות חייך. מה שנכון בכל שלב בחיים, מקבל משמעות הרבה יותר מתגמלת.

אם פעם השתתפת במרוץ אחרי הישגים חומריים ונטית להתכופף עפ"י לחצים חברתיים שהופעלו עליך או על בני משפחה, היום אתה הרבה יותר מתחשב ברצונות ובשיגעונות שלך. הרבה יותר קל לשים פס על מה שחושבים או איך אתה ניראה כאשר אתה רוקד או משתולל עם נכד צעיר. פתאום החיים מקבלים צבעים אחרים ואתה מוכן לשקול ואפילו לעשות דברים שפעם רק המחשבה עליהם היתה מביכה ומוכנסת למגירה.

התובנות האלה מגיעות עם ניסיון החיים. הגיל מקנה לנו, אם רק נותנים לעצמנו, סוג של חופש שלא הרשינו לעצמנו בעבר כאשר נתנו לסביבה להשפיע עלינו ולכפות התנהגויות "רציניות", אחראיות ומחושבות.

בשלב מסוים אתה מתעורר ליום בו אתה מבין שעברת את מחצית חייך, בהנחה המקובלת של "עד 120". אתה מבין לפתע שהמחצית שעברה היתה קשה ומאתגרת, אבל המחצית שנותרה לך הרבה יותר קצרה. אתה עושה ספירת מלאי ומוצא שדברים רבים שרצית כבר כניראה לא תספיק או תוכל לעשות, אבל יש עדיין ממה ליהנות.

אז מה נישאר לך לעשות?
את כל אותם הדברים שעושים לך טוב. את מה שאתה עדיין יכול ולא מכאיב, או לא עושים לך סחרחורת או צרבת, או לא כרוכים בשתייה מרובה עם שרותים רחוקים. כל מה שאתה יכול לעשות לבד, בלי סיוע של אדם או מכונה.
והכי הכי חשוב, לנסות להעביר את המסר לדור הבא.
שלא יחכה עד שיבה. שידע להבחין בין מה שבאמת חשוב ומה שפחות. על מה יסתכל בעתיד במבט של פספוס  במקום עם הרגשה טובה  של חוויה, של נסיעה מהנה או הרפתקה שנשארו טבועות בנשמה.

שתהיה הבחנה בין הערך המוסף של עוד רהיט מפואר או ג'יפ מהודר מול טיול עם המשפחה או התפעמות מול יצירת אומנות גדולה.  בין הנחת מרכישה של עוד חדר או קומה מול סיפוק של מעשה יצירה.

ויפה שעה אחת …או יממה.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים  http://www.consult-to

 

שנה טובה ככל שנרצה

שנה טובה ככל שנרצה!

אנחנו שוב בתקופה הזו בשנה שנבחרה לסמן סוף של מחזור זמן והתחלה של מחזור חדש.

חלקנו נוהגים בימים אלה בשנה לעשות חשבון נפש, מעבר לזה הנהוג עפ"י הדת.

סוג של "ספירת מלאי" מה עשינו בשנה החולפת, מה מתכוונים לעשות בשנה הבאה.

המאורגנים שבינינו קובעים לעצמינו מטרות ויעדים. כאלה שהם חומריים כמו רכישת רכב או החלפתו. קניית בית, שיפוץ, טיול לחו"ל ועוד. מטרות ויעדים אלה ניתנים לתכנון והוצאה לפועל אם מתכננים אותם בצורה מושכלת, בצורה יעילה ( אשמח להרחיב בנושא למי שמתעניין).

יש בין המטרות והיעדים גם כאלה שהם שייכים לתחום איכות חיינו – well-being.

למעשה, כולנו שואפים לשיפור איכות חיינו. אם נערוך משאל בין מכרנו, לא נמצא מישהו שלא רואה באיכות חיים יעד להשגה. אלא, שחלק לא מבוטל מהאנשים, למרות שכמובן, רוצים, אינם עושים דבר למען שיפור איכות חייהם, בכל אופן לא בצורה פעילה ומודעת. בעיקר "זורמים", לא מקדישים בד"כ מחשבה מכוונת לנושא. לא יוצאים מאזור הנוחות שלהם. אני מודה, גם לא קל. פעמים רבות יציאה מאזור הנוחות כרוכה במאמץ נפשי וגם פיזי. יש סיבות רבות ש"תוקעות" אותנו במקום, לרוב הסיבות הן לאמיתו של דבר תירוצים שאנו מספרים לעצמנו. אם נבדוק, נמצא שאכן כך הם פני הדברים.

כאמור, אכן לא פשוט לערוך שינויים. גם כאשר אנחנו מודעים לצורך. להתחיל לאכול בצורה שמטיבה עמנו, לרכוש לעצמנו הרגלים של פעילות גופנית. אפילו דברים "מסובכים" יותר כמו להחליף מקום עבודה. למצוא זוגיות, למצוא כיוונים חדשים בהתפתחות האישית ו/או המקצועית.

לכל אחד, ללא קשר לכישרונותיו והיכולות שלו, לקחת משימה כזו, להחליט על כיוון ולבצע אותה היא משימה הדורשת תעצומות נפש וכוח רצון בלתי מבוטל.

כמו כל דבר, כל נושא, כל בעיה, כל תכנית מורכבים מחלקים קטנים. גם החלקים הקטנים, מורכבים מחלקים זעירים. הלווין הכי מתקדם שנשלח לחלל ע"י הטיל הכי גדול וחזק, מורכב מחלקים זעירים. אחד הדברים הכי מורכבים הקיימים, המוח האנושי, מורכב מתאים מיקרוסקופים ואף זעירים מכך.

כל משימה שניקח על עצמינו על מנת להיטיב עם איכות חיינו, למרות שיכולה להראות קשה, מסובכת ודורשת כוחות על, ניתנת לפרוק לגורמים שאיתם הרבה יותר קל להתמודד. אל לנו לנסות "לבלוע נגיסות גדולות מכדי ללעוס".

קל להגיד, לא פשוט לבצע. לכן יש חשיבות לא רק לפרוק של המשימה לגורמים ברי השגה בקלות יחסית, אלא, נדרשת גם שיטה מתאימה ויעילה, מתאימה לכל אחד באופן פרטני – custom-made עפ"י "המידות".

קיימות אפשרויות רבות שמסייעות לברור ובחינת הכיוונים המתאימים והדרכים לנקוט בהן על מנת להגיע למחוז חפצינו, לכל אחד בהתאם לרצונותיו, היכולות וההעדפות שלו.

אש שתהיה שנה טובה של החלטות טובות שגשוג, למידה והשגת מטרות!

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-to

 

What goes on after 50?

Brandon Morgan

At the age of 50 I decided to leave my job after almost 15 years of a business development and international marketing management career. By coincidence, I found a classified which offered a role, in the field I specialized at a high-tech company. Although the company was a long drive from home, since a substantial part of the job was intended to be done abroad, the distance less relevant.

The job appealed to me enormously. It promised a wealth of knowledge and experiences on my favorite areas of interest with a good salary. If I had to create a dream job, this was it.

Not an easy decision considering my age and the fact that already then, the employment situation at relatively advanced age was not trivial.

There were  significant uncertainties. Would I adapt to the position, would it suit me, would I cope with unknown technologies. I realized however, that if I did not, at that time, jump and dive in, it will not be easier later and I would regret for not trying. I felt that I must get up and make a change.

Shortly after started a cycle of events  that required me to collect and put into action all the experience, knowledge, talent and patience I had acquired through my life.

After two years at the high-tech company, 2001 arrived,with the "tech bubble burst". Many companies collapsed and closed. The company, where I held a senior position and in which I invested part of my savings was in real danger and there was a need to take measures. Among other things, we decided that I should leave, the firm couldn't afford my position.

So I found myself, two years later, older, wiser and unemployed.

The difficulty of finding a job as the years go by, does not get any easier. After the age of fifty every year that passes requires increased creative effort, patience and all the abilities you possess. Even those that during the passing of the years "fell asleep".

That period was challenging. I had to "invent" myself again. Develop methods and processes in order not to fall into a state of chronic unemployment, a serious hazard regarding the age in question. Also, had to find all the "treasures" hidden in me even those  that "rusted" over the years and turn them on again to help face the new challenge.

I put in operation lots creative thinking and in-depth examination of what I had “in stock” and what was required to create an active, focused and effective job search process.

At the same time, I decided to look for things to do while looking for work, I learned that finding things to do is crucial for mental wellbeing.

As in most cases, there were ups and downs. Attempts of jobs in different places, some of them for a limited period, some unsuccessful, some successful but without interesting options.

Every lapse in the process, every failed attempt, would involve dealing again with frustration, collecting again the pieces and a new beginning.

One of the principles I apply throughout life, is that every failure or mistake brings about a lesson and an experience to be learned.

Finally I found a job. During the last 10 years I am working in an interesting and rewarding position.

This period of turmoil that lasted several years taught me the most important lessons of my life. I got priceless insights. The experiences I had shouldn’t be wasted or dissolved into oblivion. Therefore, I decided:

Engage in delivering the knowledge and experience I have gained to others.

Spend time and mentor people who struggle to find a job or make career changes, make a living or deciding about the next step.

Assist entrepreneurs, developers, people who start to build their own business.

Train and activate the atrophied "muscles"  that helped me during the difficult periods and gave me the energy to help myself and others.

Exercise mindfulness, live in the present and use the past experiences as jump-boards for the future.

To fill the free time and life as much as possible with community and social activity. Time is our most important resource and is non-recyclable it should be spent wisely.

Can we talk about it over coffee?

972(0)52-6979815

ronen@consult-top.com

 

מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול?

רבים מאיתנו שואלים את השאלה הזו, מי יותר ומי פחות במשך חיינו.

חלקנו יודעים מה היינו רוצים ואחרים מתלבטים בשאלה לאורך החיים.

בוא נדמיין לרגע שאנחנו משתתפים בתחרות. זה יכול להיות מרוץ ללא קו סיום. משחק כדורגל ללא שערים, או קפיצה לגובה ללא רף.

מה המטרה? איך אנו קובעים את היעד שלנו? איך מודדים אם הגענו לאן שהתכוונו להגיע? מה המטרה של המירוץ/תחרות/ משחק.

איך מוצאים את "מה שאני רוצה לעשות כשאגדל"?

מספר תובנות שיעזרו להחליט בכל שלב – כי "המה" בהחלט נתון לשינויים בשלבים שונים של החיים:

• מה מניע אותך? מה התשוקה? מה עשוי לתת לך את הסיפוק הרב ביותר? מה הכי חשוב לך? זה לא חייב להיות דווקא משהו בתחום העבודה או הקריירה. זה בהחלט יכול להיות בתחומים חברתיים או של משפחה, אומנות וכ'. אפשר להגשים יעוד והזדהות בתחומים שאינם קשורים לפרנסה. עם רוצים מספיק, אם יש תשוקה, נמצא את הזמן והיכולת להגשים. צריך להתחיל לצעוד בכיוון, להתעמק, ללמוד, לחקור ולעשות. ככל שנכנס יותר, נדע יותר, נצליח יותר, נבוא אל סיפוקנו.

• המטרה צריכה להיות מספיק גדולה על מנת להוציא אותנו מאיזור הנוחות. כזו שתגרום לנו להתאמץ, אבל בחכמה: בצורת SMART:

  ספציפית -Specific

  מדיד – Measurable

  ברת-השגה – Attainable

  מציאותית – Realistic

  מתוזמנת – Time bound

  אחרי שקובעים את המטרה בהתאם לנ"ל, רצוי מאוד לכתוב אותה ולתאר אותה במספר משפטים. נמצא שכאשר כותבים, יש יותר סיכויים, כמעט ב-40% לבצע את המשימות (דר' גייל מטיוס – האוניברסיטה הדומיניקנית בקליפורניה). בנוסף לכך, רצוי ליצור מחויבות תקפה יותר, ע"י כך שנספר לסביבה הקרובה על ההחלטה.

• לעבוד עפ"י קדימויות ותפוקות. מי לא מכיר את אותם אנשים שנורא עסוקים כל היום. עובדים קשה ומתמודדים עם משימות רבות בו זמנית (multitasking) אולם מה התפוקה? "תפסת מרובה, לא תפסת". האם זו הדרך היעילה ביותר לעבוד? אילו הדברים שעוזרים לנו להשיג את המטרות שלנו מה הדברים המתגמלים ותורמים הכי הרבה? יש לברור בקפידה את רשימת המטלות שאנו לוקחים על עצמנו ולהתמקד בדבר אחד עיקרי אותו אנחנו מבצעים באופן הטוב ביותר.

• נציב לעצמנו מסלול יומי בו נבצע כל יום מעשה שיקרב אותנו ליעד. נסגל לנו הרגל לקבוע כל בוקר משימה אחת בדרך למטרה אותה נבצע מתוך תכנית ה-SMART שהצבנו לעצמנו.

  בצורה כזו, ניצור לנו במודע, הרגל ויפעיל אותנו להשגת אותו "מה שאני רוצה להיות עכשיו שאני גדול".

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-to

Name(חובה)

Email(חובה)

Website

Comment(חובה)

שליחה

Δ

 

לנהל או להיות מנוהל?

החיים מזמנים לנו שמחות, הזדמנויות וגם, איך לא, התמודדויות לא פשוטות.
שמחות, כמובן אנחנו מקבלים בברכה, לא בודקים בדרך כלל איך ולמה, נהנים ומפיקים הנאה ועונג.
הזדמנויות, זה כבר עניין שונה. ראשית, יש להיות ערים ולזהות את ההזדמנות. פעמים רבות הן חולפות מולנו ותוך חוסר תשומת לב, הן חולפות, לרוב, בלי שוב. אכן, לא שווה להצטער על כך, אלא רק ללמוד מהניסיון ולשים לב בעתיד. בחיים יש הזדמנויות רבות, עלינו רק להיות מודעים. אז נוכל לזהות אותן, להחליט אם אכן אלה הזדמנויות שאנו מעריכים שיוכלו להוות מהלך מועיל לנו, לבדוק אותן ולפעול עפ"י מיטב הבנתנו ושיפוטנו.

התמודדויות, הינן "סרט" שונה לגמרי. כאן מדובר על אתגרים, לפעמים לא פשוטים הכרוכים בפגיעה פיזית או רגשית. משברים* אלה, לרוב, לא מצטמצמים להתמודדות פרטית אישית, אלא משפיעים על הסביבה הקרובה ביותר ואף לסביבה רחבה במידה זו או אחרת. למעגלי משפחה, תעסוקה, חברים וכ'.

לאורך ניסיוני נוכחתי שמבט מפוקח ואובייקטיבי, לא רק יכול, במקרים רבים לעזור בפתרון בעיות ומשברים, אלא להסיר את התפיסה של מציאות מסוימת כבעיה ולהביא להכרה שהיא בכלל נוצרה (התפיסה של ה"בעיה") עקב גישה סובייקטיבית/רגשית של הנסיבות. כלומר, מה שנתפס על ידינו כמשבר, עצם שינוי הגישה כלפיו, מעלים אותו.

יש משברים שדורשים התמודדות והתערבות של גורמים מקצועיים/קליניים. גם בהתמודדות עימם יש צורך בנקיטת גישה המתאימה במקביל לטיפולים הנדרשים ע"י גורמים מקצועיים שמהווים חלק מיישום ההחלטות הנובעות מהגישה אל המציאות.

משברים מטבעם מופיעים בלי הודעה מוקדמת תמיד בזמן הפחות מתאים וכרוכים במקרים רבים בהפעלת מערכות טכניות חיצוניות שונות. דורשים סוג של ניהול מול גורמים "סביבתיים" שונים, משפחתיים, חברתיים, ביורוקרטים, רפואיים, מנהליים וכ'.

הניהול, מסתבר, איננו נדרש רק מול גורמים חיצוניים. בראש ובראשונה, נדרשת התמודדות עצמית, אישית לוחצת תרתי משמא עם עצמנו.

כאן נכנסים אלמנטים רבי עוצמה ומתוך כך בעלי השפעה, למערכת ההפקה של "הסרט".

אני מבקש לסייג ולציין שיש משברים שדורשים התמודדות והתערבות של גורמים מקצועיים/קליניים. גם בהתמודדות עימם יש צורך בנקיטת גישה המתאימה במקביל לטיפולים הנדרשים ע"י גורמים מקצועיים שמהווים חלק מיישום ההחלטות הנובעות מהגישה אל המציאות.

בשלב זיהוי המשבר רצוי לטפל מוקדם ככל האפשר ולא להתכחש אליו או לדחות את הטיפול בו, כי אז הוא רק מתעצם ומסתבך. יש מתוך כך, להחליט מספר החלטות מתחייבות מהמצב, לא קלות בעליל:

• לנהל אותו ולא לתת לו לנהל אותנו.
• להיות מודע לכך שהתמודדות עם בעיה נעוצה בגישה שלנו אליה. איננו יכולים לשנות מציאות, הדבר היחיד שיכולים לעשות הוא לנקוט בגישה שתסייע לנו ולא כזו שתנציח או תעצים את ההשפעה של הבעיה או המשבר על ההוויה שלנו.
• עם כל הקושי, (קל להגיד ולא פשוט להסיר אותה) דאגה לא עוזרת. להפך. היא מקפיאה ומונעת מחשבה צלולה והגעה להחלטות מחושבות והגיוניות.
• החלטה על גישה פרואקטיבית.
• לבחון את כל האפשרויות ולשאול את כל השאלות העולות במוחנו ובעיקר אלה שעולות במוחם של אנשים אוביקטיביים.
• להסתכל על הבעיות בעיניים פקוחות מבלי להעצים אותן מעבר לממדים האמיתיים.

יש מאגר רב של שאלות וכלים על מנת לסייע להתמודדות עם משברים ובעיות.
שאלות לדוגמה שיעזרו לנו להתמודד:

• מה יקרה אם אעשה XXX?
• מה יקרה אם לא אעשה XXX?
• יש עוד נקודות מבט על הבעיה?
• אם הייתי צריך לייעץ בבעיה דומה לחבר/בן משפחה, מה הייתי אומר?
• אם הייתי מתייעץ עם פלוני שאני מעריך דעתו מה היה אומר לי?

שוב, יש לזכור, שאנו, בני האדם, איננו שבויים של המגבלות שלנו.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-to

*משבר- הגדרות והרחבות

החיים מזמנים לא מעט מצבים שבהם אנו נאלצים להתמודד עם אירועים קשים או מעברי חיים מאתגרים כמו לידת ילד עם מוגבלות או איתור המוגבלות בשלב מאוחר יותר.

במקרים כאלו זקוקים למענה מידי באמצעות אוזן קשבת, הכוונה או ייעוץ נקודתי. טיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח עשויים אמנם לעזור לאדם השרוי במשבר, אך קודם לכן יש להציע לפונה התערבות ראשונית, אשר תסייע לו להמשיך את מהלך חייו, עם או בלי עזרה מקצועית נוספת.

מהו משבר?

כיום נהוג להגדיר משבר בתור אובדן שיווי משקל הנובע ממפגש בין גירוי המעורר דחק (לחץ) לבין התגובות המתעוררות בעקבותיו אצל האדם. המשבר נובע מתסכולן של מטרות חשובות בחייו של האדם. בכל משבר יש לחפש את המשמעות הסובייקטיבית שלו עבור האדם החווה אותו.

חווית המשבר כרוכה בכישלון של הפעלת שיטות של פתירת בעיות המוכרות לפרט. מצב זה עשוי להותיר אותו, מצד אחד, עם חוויה קשה של חוסר אונים, ומצד שני, להניע אותו לחפש שיטות חדשות להתמודדות עם מצבו.

ההתמודדות עם רוב המשברים נמשכת בין שבוע ל-6 שבועות. חלק מהמשברים עשויים להשאיר צלקות שנשארות זמן רב יותר, אך אחרים יכולים להוביל דווקא ללמידה, לצמיחה ולהתפתחות אישית. ניתן לחלק את התפתחות המשבר ל-4 שלבים מרכזיים:

• שלב ראשון – הצפה רגשית: ההיתקלות הראשונית עם מצב המשבר מובילה להצפה רגשית הכוללת תחושות של חרדה, בלבול קוגניטיבי, חוסר אונים ועוד. לעיתים, תוך כדי המשבר ואף לאחריו, עושה האדם שימוש במנגנוני הגנה של הכחשה או הדחקה .

• שלב שני – מאמץ חירום לפתרון בעיה: בשלב זה האדם מנסה לגייס את משאביו כדי לנסות להתמודד בהצלחה עם מצב החירום. ההתמודדות יכולה להוביל לפתרון מוצלח כמו השלמה או תהליך בריא של אבל, או לחילופין להעמקת ההימנעות וההכחשה.

• שלב שלישי – בלבול קוגניטיבי: בשלב זה מגיעים לשיא מאפיינים של חוסר ישע, אי שקט מוטורי, חרדה מציפה, בריחה מהמציאות ועוד.

שלב רביעי – עבודה מנטאלית: בשלב זה נפתח הפתח לפורקן מילולי ורגשי בעקבות המשבר. ישנו שיפור מסוים ביכולת ההסתגלות, המאפשר להתחיל בתהליך הבריא של הערכה מחודשת של הבעיה וחיפוש סוגים שונים של פתרון.

Name(חובה)

Email(חובה)

Website

Comment(חובה)

שליחה

Δ

 

מי חזק?

אנשים חזקים הם לאו דווקא בעלי שרירים או כושר פיזי מעולה.

אנשים חזקים מתמודדים בהצלחה באתגרים יותר קשים ומסובכים מהרמת משקולות או משיכת קטר של רכבת.

אנשים חזקים באמת רואים במכשול אתגר, בטעות הזדמנות ללמוד, בניסיון כושל, מקפצה.

אנשים חזקים נמנעים מלהקשיב ל"גונבי החלומות" שסביבם. לא שומעים להערותיהם של "אנשים רעילים" או כאלה שרואים שחורות, פסימיים ומדכאים יוזמה, יצירתיות והעזה.

מאמצים שינויים בחדווה, יותר מכך, יוצרים שינויים. אנשים חזקים הינם גמישי מחשבה, לא שבויים של תפיסות מקובלות ובוודאי לא שבויים של המגבלות שלהם.

אנשים אלה לא מנסים למצוא חן בעיני כולם ולהתחבב על הכל. הם אומרים לא כאשר זה מתבקש ואינם מהססים לשנות כיוון באומץ כאשר ניראה להם שהדרך בה הולכים כבר לא מובילה לאן שהם רוצים להגיע.

אנשים חזקים, למרות החשש, מעיזים וחותרים לעבר היעד, גם אם הזרם מתנגד.

אנשים חזקים יודעים לנווט בין העבודה לאיכות החיים שלהם, של המשפחה, דואגים לבריאותם הפיזית והנפשית.

אנשים חזקים מטפחים את הכישרונות שלהם, נוברים באוצרות החבויים שלהם מוציאים אותם שוב לאור ומחזירים אותם לשימוש.

אנשים חזקים יכולים לסלוח לעצמם ולזולת. יכולים להסיר מהדרך כעסים, קנאה, וכל מה שלא תורם ורק מכביד על המסע לעבר המטרה.

אנשים חזקים יודעים, בעת הצורך, להתעודד ולעודד ולמשוך איתם אחרים, לתת להם השראה ותקווה.

אנשים חזקים לא נרתעים מקושי. תירוצים לא מהווים חלק מארגז הכלים שלהם.

אנשים חזקים הופכים חסרון ליתרון.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

Name(חובה)

Email(חובה)

Website

Comment(חובה)

שליחה

Δ

 

לקח מרכיבה על אופנוע בגיל 10 (לא מה שחשבתם)

יש דברים שעשית בגיל צעיר מאוד ונשארים צרובים בתודעה

יש דברים שעושים בגיל צעיר מאוד ונשארים צרובים בתודעה. הסיבות, אולי נעוצות בכך שהם גרמו לנו להרגיש רגש יוצא דופן, אולי החוויה הייתה טראומטית, או להבדיל, מעצימה.

עדיף להיזכר, מין הסתם, בחוויות מעצימות. למרות שבזמן התרחשותן הן לא נתפסו ככאלה, בוודאי לא בגיל 10 או 11. אולם, עובדה, הן נמצאות במאגר הזיכרונות.

רובנו התנסינו בניסיונות ובכישלונות כבר בגיל צעיר מאוד. אף אחד מאיתנו לא למד ללכת בלי ליפול כמה וכמה פעמים. למרות ששוב ושוב נפלנו המשכנו לנסות עד שהצלחנו. "שרירי" התעוזה, היו אז חדשים וחזקים. האינסטינקטים היו חדים וגרמו לנו להיות נחושים להשיג את מה שרצינו.

עם הזמן ועם ההעדפה לסמוך יותר על השכל ופחות על החושים, השרירים האלה הלכו והתנוונו אצל חלקנו הגדול.

היה אז קיץ בארגנטינה. שנות החמישים המאוחרות או תחילת השישים. בהתאם למסורת המשפחתית, הצטרפתי לשכבת הצעירים בתנועת הנוער החלוצית. בכל קיץ התקיים מחנה אליו הגיעו חברי התנועה מכל המדינה. המחנה נמשך, אם אינני טועה, לפחות שבוע.

זו היתה הפעם הראשונה, שיצאתי למחנה. כ-1000 ק"מ מהבית. אוהלים, מיטות שדה, ההורים רחוקים מאוד. עד אז לא יצאתי בגפי למרחק ולאורך זמן כה רבים.

המחנה התקיים לא הרחק מעיר נופש שעל שפת הים. במקרה, באותה עיר הייתה דירת קייט לדודים שלי. ילדיהם הבוגרים עזבו לא מכבר את הקן. דודתי, ידעה כמובן שאני נמצא במחנה קרוב למקום מגוריה והתבקשה לבוא "לשים עין" ולראות מה שלומי.

אינני זוכר בדיוק אם זה היה אחרי יום או יומיים לאחר שהגעתי למחנה כאשר היא באה לבקר. הדודים היו אמידים והדירה בה החזיקו באותה עיר היתה מאוד נוחה ומפנקת. כאשר דודתי ראתה את התנאים במחנה, אוהלים, כאמור, מקלחות שדה, בוץ או אבק, עשבים, סכנת "חיות טורפות" או נחשים חו"ח. גמלה הדודה בדעתה לנסות לשכנע אותי לעזוב את המחנה, לבוא אליה לשארית הימים ולשהות אצלה בבית. ניסיונות השכנוע כללו פניה אל הרחמים שלי, "הילדים עזבו והבית ריק". "יש טלוויזיה" (זוכרים על איזו תקופה מדובר? בעיר שלי לא היתה טלוויזיה!), מיטה נוחה, מקלחת נקיה. שום דבר לא עזר לה במאמציה. עד ששלפה את הנשק הסודי: "יש בעיר אופנועים קטנים, אמיתיים, לילדים, להשכרה, אשמח לתת לך כסף לרכוב".

טוב, בשלב זה כל ההגנות קרסו. עזבתי את המחנה ונסענו.

היה שם סיבוב אחד מיוחד. פעם אחר פעם, בפנייה בסיבוב הזה, נפלתי. הייתי נחוש לנצח את הסיבוב. שוב ושוב ניסיתי. אין ספור פעמים. הברכיים והמרפקים היו כבר שרוטים ומדממים. סימנים כחולים נפוחים לאורך השוקיים. המשכתי לנסות ובפעם הבאה, לא נפלתי! עוד סיבוב ושוב הצלחתי להישאר על האופנוע. זהו. תחושת ההצלחה וההישג, היתה חזקה דייה כדי שתישאר חרוטה בתודעה ותלווה אותי לאורך השנים. בעלייה לארץ וההתמודדות עם קשיי הקליטה. בלימודים בתיכון, בשרות הצבאי ובגיוס אותה תחושה של הצלחה והישג כל פעם שנדרשה על מנת לעמוד בקושי או משימה.

לרובנו יש סיפורי "הישג" דומים.

עם הזמן ועם ההעדפה לסמוך יותר על השכל ופחות על החושים, שרירי "ההישג" שלנו הלכו והתנוונו אצל חלקנו הגדול. אפשר וכדאי לאמן אותם מחדש, בדיוק כמו שרירי הגוף.

רונן טופל

WWW.CONSULT-TOP.COM

RONEN@CONSULT-TOP.COM

Name(חובה)

Email(חובה)

Website

Comment(חובה)

שליחה

Δ

 

איך שצעקו, עלי?

עלי? באמת?

אחרי כמה ימים בבקו"ם, מגיעים ליום הראשון בטירונות. חורף 1969. בסיס ירדני לשעבר, אי שם בגדה המערבית (עדיין לא המציאו את "יהודה ושומרון").

יורדים מהמשאית, כן, אוטובוסים יש באותה תקופה רק בחיל האוויר. עם המדים החדשים והלא מתאימים, הקיטבג והחששות בלב ובבטן.
כמה מכ"ים מזרזים אותנו. רצים בגשם, בקושי, עם הציוד והנעליים הנוקשות על דרך בוצית לעבר המבנים ואז נשמעת שאגה – "חייל!"
התואר הזה, מסתבר נטמע מהר מאוד. הזהות החדשה, הבוטה, המקיפה גורמת לי להישמע לקריאה, להפנות את פניי לכיוונה לראות מולי במרחק לא גדול, חייל שניראה כמו מפקד עם כל מיני סמלים, שרוכים וכ' מסתכל אלי בעיניים, מצביע על פרצופי וצועק "תזהר לך! נכנסת לי בין העיניים"! הסתבר לי בדיעבד שהיה זה הוד רוממותו סמל המחלקה.
בהסתכלות לאחור, הוא לא פנה למישהו מסוים. אמירתו היתה מופנית לכל מי שהסתובב. אבל היא בהחלט השפיע מאוד על ההרגשה באותו רגע וגם על היחס אליו לאורך השבועות הבאים.
המשפט הזה, בצורה בה הוא נאמר, גון הדיבור, העוצמה, ליווי האמירה במבט הזה, בהפניית האצבע מהעיניים שלו לעבר הכיוון שלי, צרבו בזכרוני רושם בל ימחה.

האירוע השאיר גם כמה תובנות ושיעורים לחיים.

לא לקחת אישית דברים שאינך הנמען המפורש שלהם.

לא להסתובב או לענות כשלא פונים אליך.

עוצמת הקול בהם נאמרים הדברים לא נותנת להם תוקף.

אפשר להשפיע על אנשים במצבים שונים גם כשאין משמעות לדברים, ובלבד שליווית את אותם בשפת גוף מתאימה.

זכרונות אינם נמחקים ועשויים לסייע לנו בחיים.

לכן יש חשיבות לדברים שנאמרים, גם למי שמדבר וגם לשומעים ולמקשיבים.

לא לקחת אישית דברים שאינך הנמען המפורש שלהם
יש לנו נטייה לערב רגשית דברים שנאמרים עם השיחות הפנימיות שלנו. לעתים קרובות כאשר אנחנו שמעים סיפור על מקרה, הערה או תגובה של מישהו לדבר שקרה, זה מעלה בנו זכרון או הרגשה, תחושה שמתקשרת ומתייחסת אלינו, כאשר למעשה בהחלט יכול להיות שאין הדבר נאמר ביחס אלינו. פעמים רבות עוד בטרם המדבר סיים את דבריו אנחנו כבר ניסחנו בראש את התגובה. לפעמים זה יכול להיות בנוסח "אצלי קרה משהו הרבה יותר קשה/כואב/עצוב/מצחיק" וכ'. מדי פעם עוד לפני סיום דבריו יש לנו תשובה מוחצת העונה על מדוע מה שהוא אומר לא נכון, לא מדויק, או במקרה הקיצוני למה איננו אשמים במה שהוא אומר למרות שלא היתה כוונה להאשים או להטיל אחריות עלינו.

לא להסתובב או לענות כשלא פונים אליך
לא כל שיחה שמתקיימת בסביבתך מצריכה את התגובה האישית שלך ו/או מכוונת אליך. "שתיקה שווה זהב", "סייג לחוכמה שתיקה", "מוטב לשתוק ושיחשבו שאתה חכם מלדבר ולהוכיח את ההיפך". יש אין ספור פתגמים המלמדים את העיקרון הזה, ודי לחכימא ברמיזא.

עוצמת הקול בהם נאמרים הדברים לא נותנת להם תוקף
כאשר דברים נאמרים בצעקות, הם לא יותר ברורים. במקרה הטוב מעוררים תגובה של "ברח או הלחם" (fight or fly). עוצמת הקול לא הופכת את מה שנאמר לדברי טעם או חוכמה. להפך. זה מעורר התנגדות וסלידה. לרוב מי שצועק, נוקט בצורת תקשורת זו כי הוא יודע שמה שיש לו להגיד הוא חסר תכלית, מהות וכ'.
דברים שנאמרים ברוגע, בשקט ובכנות, משפיעם וניתנים להקשבה והבנה.

אפשר להשפיע על אנשים במצבים שונים גם כשאין משמעות לדברים, ובלבד שליווית את אותם בשפת גוף מתאימה
כמה פעמים בילדותינו להורים, למורה ולפעמים לכל מבוגר היה די במבט משמעותי על מנת להבהיר את דעתו או רצונו? מחקרים ומאמרים רבים מספור מדגימים שפת גוף אילמת שלעתים קרובות מבטאת בצורה חד משמעית  מה שבמילים יותר קשה להביע.

זכרונות אינם נמחקים ועשויים לסייע לנו בחיים
אם אנחנו בריאים, כל הזיכרונות שלנו אצורים במוח. אם ה"מתג" המתאים יופעל, בעת הצורך או באירוע מתאים הזכרון המסוים יצוץ ויעלה למודעות. למעשה אפשר במקרים רבים, לגרום לזכרונות להעלות מה"מגירה" של תת המודע לפני השטח של המודע ולנצל אותם על מנת להשתמש בהם להחלפה של הרגלים לא רצויים ברצויים, לחזק ביטחון, אורח חיים בריא יותר, לעזור לנו לעשות דברים הזקוקים ל"דחיפה" קטנה או גדולה על מנת להניע אותם (אותנו) לעשייה.

אלו הם חלק מה"שיעורים" והתובנות אותם למדתי מהמקרה הבודד שספרתי. כמוהו אנחנו חווים רבים בחיינו. יש מקרים שבהם חשנו תחושות של הצלחה, יש כאלה של אושר, סיפוק וגם תסכול או אכזבה. כל מקרה כזה השאיר זכרון טמון במגירה שלו. מכל מקרה כזה ניתן ללמוד ולהפיק תועלת להמשך. אנחנו יכולים (לדעתי גם צריכים) "לשחק" איתם לחבר ביניהם, לנתח אותם לבדוק מה ניתן ללמוד מהם אילו לקחים ניתן להפיק וליישם על מנת לעזור לעצמינו ולסביבה.

לצורך זה יש כלים לא מעטים. שאלו אותי:
התקשר
©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים  http://www.consult-top.com

Name(חובה)

Email(חובה)

Website

Comment(חובה)

שליחה

Δ

 

מה שכחת?

משהו אישי

החנות של אבא

 עליתי לארץ לפני 54 שנים.

כ-30 שנים מהעליה לא בקרתי בעיר הולדתי בה גרתי עד גיל 12. לא הרגשתי געגוע או צורך לחזור. שום דבר לא משך אותי לשם. משפחה כמעט ולא נשארה שם וחלק מאלה שנשארו באו לבקר. עם חלק אחר הקשר התרופף. רוב החברים הקרובים גם עלו. החיים זרמו לכיוונים שונים והנושא לא ממש עניין.

אחד הזרמים של חיי הביאוני אל תפקיד שהיה כרוך בנסיעות למקומות שונים בעולם. באחת ההזדמנויות, הייתי צריך להגיע לארץ הולדתי. סוכנת הנסיעות שידעה מהיכן הגעתי הפתיעה אותי בכרטיס טיסה ללא עלות לעיר הולדתי. כמובן שלא סירבתי להזדמנות הזו.

מאחר וזו היתה נסיעת עסקים עמוסה בפגישות עבודה שהצריכה הכנה מרובה לפני ובמשך הנסיעה, הראש לא היה פנוי למחשבות על הביקור הלא מתוכנן בעיר הולדתי.

עם סיום עיסוקי הגעתי לשם. שמחתי לפגוש את בן הדוד היחיד שאיתו הייתי בקשר רצוף, להכיר את משפחתו שלא פגשתי מעולם. התארחתי בביתו, ישבנו בערב לדבר, "להשלים פערים". בבוקר אשתו והוא, אנשים עסוקים בתפקידים חשובים, יצאו לעבודתם ואני יצאתי לטייל ברגל במרכז העיר. בזמנו, לאבי היתה חנות גדולה ומוכרת ברחוב הראשי של העיר.

עברתי בדרכי במקומות שלא ראיתי מעל 30 שנים. לא היתה לי בעיה לזהות. לא היתה גם בעיה לנווט את דרכי. הופתעתי. ואז הגעתי לרחוב הראשי, למקום בו היתה החנות. בעל קיוסק שכן, בו עצרתי לקנות לי משקה קר, ראה אותי ומיד אמר, "אתה הבן של נתן". שוב הופתעתי, הפעם עוד יותר. אחרי תקופה כה ארוכה, הוא ראה בי את דמותו של אבי. הוא זכר אותו, מיד הסיק שאני בנו. התרגשתי, נדהמתי.

כך זה ניראה אז הרחוב הראשי

המשכתי בטיול הרגלי. פסעתי על אותן מדרכות בהן הייתי הולך מדי יום יותר מפעם אחת. רגליי הביאוני לפתח חנות שהיתה בבעלות אחת המשפחות שאיתם היינו בידידות קרובה.

לא חשבתי על זה קודם. לא תכננתי, לא התכוונתי, הגעתי. בפנים היו שני אנשים ששרתו מספר לקוחות. עמדתי בתוך החנות, סמוך לכניסה מספר דקות והסתכלתי קפוא על החנוונים. בהבזק של רגע זיהיתי את זוג האחים, אחד בגילי, והשני שנתיים מבוגר ממנו. זו היתה החנות של הוריהם, היא עדיין קיימת. הם ממשיכים את הוריהם. היינו חברי ילדות. היינו חברים באותה תנועת נוער, למדנו באותה כיתה ושיחקנו ביחד.

עמדתי דום, לא מסוגל להוציא מילה גם כאשר שניהם הרימו את מבטם ושאלו אותי כהרגל חנוונים, במה אני מתעניין, ואז שניהם זיהו אותי וצעקו את שמי.

"פלונטר" בגרון. חוסר אפשרות להוציא מילה, דמעות התרגשות מציפות את העיניים וחיבוק משולש הדוק וממושך.

גם עכשיו כשאני כותב את הדברים עדיין עולה התרגשות.

אז נפתחו הזיכרונות, המשך הטיול בעיר הביאו אותי למקומות כאילו נשכחים, בתי הספר, הקן של התנועה, הבית שלנו, הבית של הדודים ועוד.

ההתרגשות היתה גדולה והחוויה מסעירה.

אכן מקומות כאילו נשכחים. היום אני יודע. מתעניין בענייני מוח ומודעות. מאמן, לומד עוד.

המוח אוגר. גם דברים שאנו חושבים שחלפו, נשכחו נמצאים שם. חוויה טראומתית לא תיתן להם לשקוע ותטריד. חוויות ואירועים רגילים ושגרתיים מוכנסים למגירות "ארכיב". המוח, בעת הצורך ידע לפתוח את המגירות ויעלה אותם למודעות.

בין כל זיכרונות הידע הצבור במוחנו יש דברים רבים שאפשר להשתמש בהם על מנת לממש רצונות, לשנות הרגלים ולהפיק מהם תועלות להווה.

ניתן לשחזר ולהשתמש בזיכרונות של אירועים, חוויות ומעשים מהנים ומספקים מהעבר על מנת לעשות דברים שרוצים גם כאשר אנו מרגישים ש"שרירי" הרצון והכוונות קצת התנוונו או התרופפו.

עובדה. ללא כתובת וללא "ווייז" הגעתי בלי כוונה וללא משים לכתובות מדויקות. אנשים זיהו אותי גם כשלא ראו אותי מעל 30 שנה בזכות דמותו הצרובה לטובה של אבי בזיכרונם.

גם אתם יכולים להוציא את רצונכם אל הפועל בזכות היכולות הטמונות בזיכרון ובתת מודע.

אשמח לעזור.

התקשר

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

Name(חובה)

Email(חובה)

Website

Comment(חובה)

שליחה

Δ

 

הרגל טוב?

האדם הוא יצור של הרגלים (G. Stanley Hall). נוח לנו להמשיך לעשות את אותם הדברים אליהם התרגלנו. אנו מוצאים את עצמנו עושים יומיום את אותם הדברים באותו אופן באותם זמנים. אנו פועלים באופן אוטומטי בהתאם לגירויים הסביבתיים. נוסעים לעבודה באותו מסלול וכך גם חוזרים הביתה, לעתים רחוקות אנו משנים את התפריט היומי לחלקנו הגדול יש את אותה רשימת קניות קבועה. דבקים בסגנון לבוש, קריאה, תכניות טלוויזיה וכיו"ב.

גם כאשר סביבנו הכל משתנה בקצב כזה או אחר, לא פשוט לנו לקבל את השינויים ועוד יותר קשה לשנות הרגלים המתחייבים.

כאשר מישהו פתאום פורץ לקדמת החדשות עם המצאה רבת ערך, ההישג מדעי, אומנותי או פיזי כלשהו, אנחנו עומדים נפעמים מההצלחה הפתאומית. איך הפך "בין לילה" למוצלח, בולט וידוע. אבל כמו בכל עקומה מעריכית (אקספוננציאלית) השינויים בתחילה הם קטנים ולא מורגשים. עם הזמן הופכים גדולים ומשפיעים. מה שלא ניראה, הם השינויים הקטנים והמתמידים לאורך תקופה.

בשלב די מוקדם בחיים אנו מסגלים לעצמנו הרגלים שהופכים להיות "תושבי קבע" בתת מודע. איננו צריכים להשקיע מאמץ בהפעלתם. הדברים נעשים בצורה אוטומטית, בלתי מודעת. כשאנחנו נוהגים באותו מסלול כל יום, אנו מוצאים את עצמנו ביעד ובכלל לא זוכרים את הדרך שעברנו. אנחנו שם, כשרוב הנהיגה עברה תוך מחשבות או שיחות בנייד, ללא שימת לב מיוחדת לדרך, אם לא היו אירועים מיוחדים. אם אמנם התרחשו כאלה, לפתע אנו הופכים מודעים מידית למתרחש ומגיבים, אם אנו בני מזל, בצורה טובה להתרחשות.

התופעה הזו היא טבעית ונחוצה על מנת לא להעמיס יתר על המידה לצרכן האנרגיה הראשי שלנו, המוח.

ההרגל הוא כה נוח לנו שגם אם אנחנו מוצאים את עצמנו במצבים לא רצויים, לא בריאים גופנית, נפשית או חברתית קשה לנו מאוד לצאת מאזור הנוחות שלנו ולשנות.

גם אם אנחנו מכירים בצורך לשנות אורח חיים, תזונה, להפסיק לעשן או לצרוך אלכוהול, מתוקים או כל דבר אחר, קשה לנו למצוא את מה שידחוף אותנו לעבור את משוחת השינוי. להחליף הרגל רע בהרגל מיטיב או רק להניח אותו מאחורינו.

מאחר שאנו יצורים של הרגלים, מתאים לנו דווקא להחליף ולסגל לעצמנו הרגלים חדשים.

הסתגלות להרגלים חדשים כרוכה במודעות. על מנת להפסיק לעשות דברים באופן אוטומטי, עלינו להיות מודעים למעשים או למחדלים שלנו.

אם אנחנו רוצים להפסיק לאכול כ"כ הרבה מאותו דבר שאנו כל כך נהנים ממנו ומספק צורך המסוים, מה שעלינו לעשות הוא להביא למודעות שלנו את המעשה על מנת שיפסיק להיות אוטומטי ולהחליף אותו במעשה חדש שעם תרגול יהפוך לרגיל ובלתי מודע.

העלאה של מעשים למודעות, עשיית שינויים לא רק מיטיבים עם הבריאות, אלא גם יכולים להפוך את חיינו למעניינים ומהנים יותר. אם נמצא לעצמינו פעילויות חדשות ושונות נזדקק למודעות על מנת להוציאם אל הפועל, כי אלה אינם הרגלים שחוזרים על עצמם. כך נוכל לחוות חוויות שיעשירו אותנו ויהפכו זמן "נמרח" לזמן מספק ומעניין. כך אפשר להפוך זמן פנוי למתגמל ומועיל.

יש מגוון רחב של כלים יעילים ליצירת שינויים שאפשר להתאים לטעמו של כל אחד.

התקשר

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

Name(חובה)

Email(חובה)

Website

Comment(חובה)

שליחה

Δ