יש דברים שעשית בגיל צעיר מאוד ונשארים צרובים בתודעה
יש דברים שעושים בגיל צעיר מאוד ונשארים צרובים בתודעה. הסיבות, אולי נעוצות בכך שהם גרמו לנו להרגיש רגש יוצא דופן, אולי החוויה הייתה טראומטית, או להבדיל, מעצימה.
עדיף להיזכר, מין הסתם, בחוויות מעצימות. למרות שבזמן התרחשותן הן לא נתפסו ככאלה, בוודאי לא בגיל 10 או 11. אולם, עובדה, הן נמצאות במאגר הזיכרונות.
רובנו התנסינו בניסיונות ובכישלונות כבר בגיל צעיר מאוד. אף אחד מאיתנו לא למד ללכת בלי ליפול כמה וכמה פעמים. למרות ששוב ושוב נפלנו המשכנו לנסות עד שהצלחנו. "שרירי" התעוזה, היו אז חדשים וחזקים. האינסטינקטים היו חדים וגרמו לנו להיות נחושים להשיג את מה שרצינו.
עם הזמן ועם ההעדפה לסמוך יותר על השכל ופחות על החושים, השרירים האלה הלכו והתנוונו אצל חלקנו הגדול.
היה אז קיץ בארגנטינה. שנות החמישים המאוחרות או תחילת השישים. בהתאם למסורת המשפחתית, הצטרפתי לשכבת הצעירים בתנועת הנוער החלוצית. בכל קיץ התקיים מחנה אליו הגיעו חברי התנועה מכל המדינה. המחנה נמשך, אם אינני טועה, לפחות שבוע.
זו היתה הפעם הראשונה, שיצאתי למחנה. כ-1000 ק"מ מהבית. אוהלים, מיטות שדה, ההורים רחוקים מאוד. עד אז לא יצאתי בגפי למרחק ולאורך זמן כה רבים.
המחנה התקיים לא הרחק מעיר נופש שעל שפת הים. במקרה, באותה עיר הייתה דירת קייט לדודים שלי. ילדיהם הבוגרים עזבו לא מכבר את הקן. דודתי, ידעה כמובן שאני נמצא במחנה קרוב למקום מגוריה והתבקשה לבוא "לשים עין" ולראות מה שלומי.
אינני זוכר בדיוק אם זה היה אחרי יום או יומיים לאחר שהגעתי למחנה כאשר היא באה לבקר. הדודים היו אמידים והדירה בה החזיקו באותה עיר היתה מאוד נוחה ומפנקת. כאשר דודתי ראתה את התנאים במחנה, אוהלים, כאמור, מקלחות שדה, בוץ או אבק, עשבים, סכנת "חיות טורפות" או נחשים חו"ח. גמלה הדודה בדעתה לנסות לשכנע אותי לעזוב את המחנה, לבוא אליה לשארית הימים ולשהות אצלה בבית. ניסיונות השכנוע כללו פניה אל הרחמים שלי, "הילדים עזבו והבית ריק". "יש טלוויזיה" (זוכרים על איזו תקופה מדובר? בעיר שלי לא היתה טלוויזיה!), מיטה נוחה, מקלחת נקיה. שום דבר לא עזר לה במאמציה. עד ששלפה את הנשק הסודי: "יש בעיר אופנועים קטנים, אמיתיים, לילדים, להשכרה, אשמח לתת לך כסף לרכוב".
טוב, בשלב זה כל ההגנות קרסו. עזבתי את המחנה ונסענו.
היה שם סיבוב אחד מיוחד. פעם אחר פעם, בפנייה בסיבוב הזה, נפלתי. הייתי נחוש לנצח את הסיבוב. שוב ושוב ניסיתי. אין ספור פעמים. הברכיים והמרפקים היו כבר שרוטים ומדממים. סימנים כחולים נפוחים לאורך השוקיים. המשכתי לנסות ובפעם הבאה, לא נפלתי! עוד סיבוב ושוב הצלחתי להישאר על האופנוע. זהו. תחושת ההצלחה וההישג, היתה חזקה דייה כדי שתישאר חרוטה בתודעה ותלווה אותי לאורך השנים. בעלייה לארץ וההתמודדות עם קשיי הקליטה. בלימודים בתיכון, בשרות הצבאי ובגיוס אותה תחושה של הצלחה והישג כל פעם שנדרשה על מנת לעמוד בקושי או משימה.
לרובנו יש סיפורי "הישג" דומים.
עם הזמן ועם ההעדפה לסמוך יותר על השכל ופחות על החושים, שרירי "ההישג" שלנו הלכו והתנוונו אצל חלקנו הגדול. אפשר וכדאי לאמן אותם מחדש, בדיוק כמו שרירי הגוף.
רונן טופל
RONEN@CONSULT-TOP.COM
כאשר דברים נאמרים בצעקות, הם לא יותר ברורים. במקרה הטוב מעוררים תגובה של "ברח או הלחם" (fight or fly). עוצמת הקול לא הופכת את מה שנאמר לדברי טעם או חוכמה. להפך. זה מעורר התנגדות וסלידה. לרוב מי שצועק, נוקט בצורת תקשורת זו כי הוא יודע שמה שיש לו להגיד הוא חסר תכלית, מהות וכ'.
rontop 