RSS

ארכיון חודשי: יוני 2017

לקח מרכיבה על אופנוע בגיל 10 (לא מה שחשבתם)

לקח מרכיבה על אופנוע בגיל 10 (לא מה שחשבתם)

יש דברים שעשית בגיל צעיר מאוד ונשארים צרובים בתודעה

יש דברים שעושים בגיל צעיר מאוד ונשארים צרובים בתודעה. הסיבות, אולי נעוצות בכך שהם גרמו לנו להרגיש רגש יוצא דופן, אולי החוויה הייתה טראומטית, או להבדיל, מעצימה.

עדיף להיזכר, מין הסתם, בחוויות מעצימות. למרות שבזמן התרחשותן הן לא נתפסו ככאלה, בוודאי לא בגיל 10 או 11. אולם, עובדה, הן נמצאות במאגר הזיכרונות.

רובנו התנסינו בניסיונות ובכישלונות כבר בגיל צעיר מאוד. אף אחד מאיתנו לא למד ללכת בלי ליפול כמה וכמה פעמים. למרות ששוב ושוב נפלנו המשכנו לנסות עד שהצלחנו. "שרירי" התעוזה, היו אז חדשים וחזקים. האינסטינקטים היו חדים וגרמו לנו להיות נחושים להשיג את מה שרצינו.

עם הזמן ועם ההעדפה לסמוך יותר על השכל ופחות על החושים, השרירים האלה הלכו והתנוונו אצל חלקנו הגדול.

היה אז קיץ בארגנטינה. שנות החמישים המאוחרות או תחילת השישים. בהתאם למסורת המשפחתית, הצטרפתי לשכבת הצעירים בתנועת הנוער החלוצית. בכל קיץ התקיים מחנה אליו הגיעו חברי התנועה מכל המדינה. המחנה נמשך, אם אינני טועה, לפחות שבוע.

זו היתה הפעם הראשונה, שיצאתי למחנה. כ-1000 ק"מ מהבית. אוהלים, מיטות שדה, ההורים רחוקים מאוד. עד אז לא יצאתי בגפי למרחק ולאורך זמן כה רבים.

המחנה התקיים לא הרחק מעיר נופש שעל שפת הים. במקרה, באותה עיר הייתה דירת קייט לדודים שלי. ילדיהם הבוגרים עזבו לא מכבר את הקן. דודתי, ידעה כמובן שאני נמצא במחנה קרוב למקום מגוריה והתבקשה לבוא "לשים עין" ולראות מה שלומי.

אינני זוכר בדיוק אם זה היה אחרי יום או יומיים לאחר שהגעתי למחנה כאשר היא באה לבקר. הדודים היו אמידים והדירה בה החזיקו באותה עיר היתה מאוד נוחה ומפנקת. כאשר דודתי ראתה את התנאים במחנה, אוהלים, כאמור, מקלחות שדה, בוץ או אבק, עשבים, סכנת "חיות טורפות" או נחשים חו"ח. גמלה הדודה בדעתה לנסות לשכנע אותי לעזוב את המחנה, לבוא אליה לשארית הימים ולשהות אצלה בבית. ניסיונות השכנוע כללו פניה אל הרחמים שלי, "הילדים עזבו והבית ריק". "יש טלוויזיה" (זוכרים על איזו תקופה מדובר? בעיר שלי לא היתה טלוויזיה!), מיטה נוחה, מקלחת נקיה. שום דבר לא עזר לה במאמציה. עד ששלפה את הנשק הסודי: "יש בעיר אופנועים קטנים, אמיתיים, לילדים, להשכרה, אשמח לתת לך כסף לרכוב".

טוב, בשלב זה כל ההגנות קרסו. עזבתי את המחנה ונסענו.

היה שם סיבוב אחד מיוחד. פעם אחר פעם, בפנייה בסיבוב הזה, נפלתי. הייתי נחוש לנצח את הסיבוב. שוב ושוב ניסיתי. אין ספור פעמים. הברכיים והמרפקים היו כבר שרוטים ומדממים. סימנים כחולים נפוחים לאורך השוקיים. המשכתי לנסות ובפעם הבאה, לא נפלתי! עוד סיבוב ושוב הצלחתי להישאר על האופנוע. זהו. תחושת ההצלחה וההישג, היתה חזקה דייה כדי שתישאר חרוטה בתודעה ותלווה אותי לאורך השנים. בעלייה לארץ וההתמודדות עם קשיי הקליטה. בלימודים בתיכון, בשרות הצבאי ובגיוס אותה תחושה של הצלחה והישג כל פעם שנדרשה על מנת לעמוד בקושי או משימה.

לרובנו יש סיפורי "הישג" דומים.

עם הזמן ועם ההעדפה לסמוך יותר על השכל ופחות על החושים, שרירי "ההישג" שלנו הלכו והתנוונו אצל חלקנו הגדול. אפשר וכדאי לאמן אותם מחדש, בדיוק כמו שרירי הגוף.

רונן טופל

WWW.CONSULT-TOP.COM

RONEN@CONSULT-TOP.COM

מודעות פרסומת
 

תגים: , , , , , ,

איך שצעקו, עלי?

איך שצעקו, עלי?

עלי? באמת?

אחרי כמה ימים בבקו"ם, מגיעים ליום הראשון בטירונות. חורף 1969. בסיס ירדני לשעבר, אי שם בגדה המערבית (עדיין לא המציאו את "יהודה ושומרון").

ScreenHunter_53 Jun. 13 20.24

יורדים מהמשאית, כן, אוטובוסים יש באותה תקופה רק בחיל האוויר. עם המדים החדשים והלא מתאימים, הקיטבג והחששות בלב ובבטן.
כמה מכ"ים מזרזים אותנו. רצים בגשם, בקושי, עם הציוד והנעליים הנוקשות על דרך בוצית לעבר המבנים ואז נשמעת שאגה – "חייל!"
התואר הזה, מסתבר נטמע מהר מאוד. הזהות החדשה, הבוטה, המקיפה גורמת לי להישמע לקריאה, להפנות את פניי לכיוונה לראות מולי במרחק לא גדול, חייל שניראה כמו מפקד עם כל מיני סמלים, שרוכים וכ' מסתכל אלי בעיניים, מצביע על פרצופי וצועק "תזהר לך! נכנסת לי בין העיניים"! הסתבר לי בדיעבד שהיה זה הוד רוממותו סמל המחלקה.
בהסתכלות לאחור, הוא לא פנה למישהו מסוים. אמירתו היתה מופנית לכל מי שהסתובב. אבל היא בהחלט השפיע מאוד על ההרגשה באותו רגע וגם על היחס אליו לאורך השבועות הבאים.
המשפט הזה, בצורה בה הוא נאמר, גון הדיבור, העוצמה, ליווי האמירה במבט הזה, בהפניית האצבע מהעיניים שלו לעבר הכיוון שלי, צרבו בזכרוני רושם בל ימחה.

האירוע השאיר גם כמה תובנות ושיעורים לחיים.

לא לקחת אישית דברים שאינך הנמען המפורש שלהם.

לא להסתובב או לענות כשלא פונים אליך.

עוצמת הקול בהם נאמרים הדברים לא נותנת להם תוקף.

אפשר להשפיע על אנשים במצבים שונים גם כשאין משמעות לדברים, ובלבד שליווית את אותם בשפת גוף מתאימה.

זכרונות אינם נמחקים ועשויים לסייע לנו בחיים.

לכן יש חשיבות לדברים שנאמרים, גם למי שמדבר וגם לשומעים ולמקשיבים.

לא לקחת אישית דברים שאינך הנמען המפורש שלהם
יש לנו נטייה לערב רגשית דברים שנאמרים עם השיחות הפנימיות שלנו. לעתים קרובות כאשר אנחנו שמעים סיפור על מקרה, הערה או תגובה של מישהו לדבר שקרה, זה מעלה בנו זכרון או הרגשה, תחושה שמתקשרת ומתייחסת אלינו, כאשר למעשה בהחלט יכול להיות שאין הדבר נאמר ביחס אלינו. פעמים רבות עוד בטרם המדבר סיים את דבריו אנחנו כבר ניסחנו בראש את התגובה. לפעמים זה יכול להיות בנוסח "אצלי קרה משהו הרבה יותר קשה/כואב/עצוב/מצחיק" וכ'. מדי פעם עוד לפני סיום דבריו יש לנו תשובה מוחצת העונה על מדוע מה שהוא אומר לא נכון, לא מדויק, או במקרה הקיצוני למה איננו אשמים במה שהוא אומר למרות שלא היתה כוונה להאשים או להטיל אחריות עלינו.

לא להסתובב או לענות כשלא פונים אליך
לא כל שיחה שמתקיימת בסביבתך מצריכה את התגובה האישית שלך ו/או מכוונת אליך. "שתיקה שווה זהב", "סייג לחוכמה שתיקה", "מוטב לשתוק ושיחשבו שאתה חכם מלדבר ולהוכיח את ההיפך". יש אין ספור פתגמים המלמדים את העיקרון הזה, ודי לחכימא ברמיזא.

עוצמת הקול בהם נאמרים הדברים לא נותנת להם תוקף
imageכאשר דברים נאמרים בצעקות, הם לא יותר ברורים. במקרה הטוב מעוררים תגובה של "ברח או הלחם" (fight or fly). עוצמת הקול לא הופכת את מה שנאמר לדברי טעם או חוכמה. להפך. זה מעורר התנגדות וסלידה. לרוב מי שצועק, נוקט בצורת תקשורת זו כי הוא יודע שמה שיש לו להגיד הוא חסר תכלית, מהות וכ'.
דברים שנאמרים ברוגע, בשקט ובכנות, משפיעם וניתנים להקשבה והבנה.

אפשר להשפיע על אנשים במצבים שונים גם כשאין משמעות לדברים, ובלבד שליווית את אותם בשפת גוף מתאימה
כמה פעמים בילדותינו להורים, למורה ולפעמים לכל מבוגר היה די במבט משמעותי על מנת להבהיר את דעתו או רצונו? מחקרים ומאמרים רבים מספור מדגימים שפת גוף אילמת שלעתים קרובות מבטאת בצורה חד משמעית  מה שבמילים יותר קשה להביע.

זכרונות אינם נמחקים ועשויים לסייע לנו בחיים
אם אנחנו בריאים, כל הזיכרונות שלנו אצורים במוח. אם ה"מתג" המתאים יופעל, בעת הצורך או באירוע מתאים הזכרון המסוים יצוץ ויעלה למודעות. למעשה אפשר במקרים רבים, לגרום לזכרונות להעלות מה"מגירה" של תת המודע לפני השטח של המודע ולנצל אותם על מנת להשתמש בהם להחלפה של הרגלים לא רצויים ברצויים, לחזק ביטחון, אורח חיים בריא יותר, לעזור לנו לעשות דברים הזקוקים ל"דחיפה" קטנה או גדולה על מנת להניע אותם (אותנו) לעשייה.

ScreenHunter_52 Jun. 13 20.19

אלו הם חלק מה"שיעורים" והתובנות אותם למדתי מהמקרה הבודד שספרתי. כמוהו אנחנו חווים רבים בחיינו. יש מקרים שבהם חשנו תחושות של הצלחה, יש כאלה של אושר, סיפוק וגם תסכול או אכזבה. כל מקרה כזה השאיר זכרון טמון במגירה שלו. מכל מקרה כזה ניתן ללמוד ולהפיק תועלת להמשך. אנחנו יכולים (לדעתי גם צריכים) "לשחק" איתם לחבר ביניהם, לנתח אותם לבדוק מה ניתן ללמוד מהם אילו לקחים ניתן להפיק וליישם על מנת לעזור לעצמינו ולסביבה.

לצורך זה יש כלים לא מעטים. שאלו אותי:
התקשר
©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים  http://www.consult-top.com

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- יוני 13, 2017 ב- אימון אישי, מחשבות ותובנות

 

תגים: , , , , , , , , , , , ,

מה שכחת?

מה שכחת?

משהו אישי

ScreenHunter_45 Jun. 05 20.44

החנות של אבא

 עליתי לארץ לפני 54 שנים.

כ-30 שנים מהעליה לא בקרתי בעיר הולדתי בה גרתי עד גיל 12. לא הרגשתי געגוע או צורך לחזור. שום דבר לא משך אותי לשם. משפחה כמעט ולא נשארה שם וחלק מאלה שנשארו באו לבקר. עם חלק אחר הקשר התרופף. רוב החברים הקרובים גם עלו. החיים זרמו לכיוונים שונים והנושא לא ממש עניין.

אחד הזרמים של חיי הביאוני אל תפקיד שהיה כרוך בנסיעות למקומות שונים בעולם. באחת ההזדמנויות, הייתי צריך להגיע לארץ הולדתי. סוכנת הנסיעות שידעה מהיכן הגעתי הפתיעה אותי בכרטיס טיסה ללא עלות לעיר הולדתי. כמובן שלא סירבתי להזדמנות הזו.

מאחר וזו היתה נסיעת עסקים עמוסה בפגישות עבודה שהצריכה הכנה מרובה לפני ובמשך הנסיעה, הראש לא היה פנוי למחשבות על הביקור הלא מתוכנן בעיר הולדתי.

עם סיום עיסוקי הגעתי לשם. שמחתי לפגוש את בן הדוד היחיד שאיתו הייתי בקשר רצוף, להכיר את משפחתו שלא פגשתי מעולם. התארחתי בביתו, ישבנו בערב לדבר, "להשלים פערים". בבוקר אשתו והוא, אנשים עסוקים בתפקידים חשובים, יצאו לעבודתם ואני יצאתי לטייל ברגל במרכז העיר. בזמנו, לאבי היתה חנות גדולה ומוכרת ברחוב הראשי של העיר.

עברתי בדרכי במקומות שלא ראיתי מעל 30 שנים. לא היתה לי בעיה לזהות. לא היתה גם בעיה לנווט את דרכי. הופתעתי. ואז הגעתי לרחוב הראשי, למקום בו היתה החנות. בעל קיוסק שכן, בו עצרתי לקנות לי משקה קר, ראה אותי ומיד אמר, "אתה הבן של נתן". שוב הופתעתי, הפעם עוד יותר. אחרי תקופה כה ארוכה, הוא ראה בי את דמותו של אבי. הוא זכר אותו, מיד הסיק שאני בנו. התרגשתי, נדהמתי.

ScreenHunter_46 Jun. 05 20.45

כך זה ניראה אז הרחוב הראשי

המשכתי בטיול הרגלי. פסעתי על אותן מדרכות בהן הייתי הולך מדי יום יותר מפעם אחת. רגליי הביאוני לפתח חנות שהיתה בבעלות אחת המשפחות שאיתם היינו בידידות קרובה.

לא חשבתי על זה קודם. לא תכננתי, לא התכוונתי, הגעתי. בפנים היו שני אנשים ששרתו מספר לקוחות. עמדתי בתוך החנות, סמוך לכניסה מספר דקות והסתכלתי קפוא על החנוונים. בהבזק של רגע זיהיתי את זוג האחים, אחד בגילי, והשני שנתיים מבוגר ממנו. זו היתה החנות של הוריהם, היא עדיין קיימת. הם ממשיכים את הוריהם. היינו חברי ילדות. היינו חברים באותה תנועת נוער, למדנו באותה כיתה ושיחקנו ביחד.

עמדתי דום, לא מסוגל להוציא מילה גם כאשר שניהם הרימו את מבטם ושאלו אותי כהרגל חנוונים, במה אני מתעניין, ואז שניהם זיהו אותי וצעקו את שמי.

"פלונטר" בגרון. חוסר אפשרות להוציא מילה, דמעות התרגשות מציפות את העיניים וחיבוק משולש הדוק וממושך.

גם עכשיו כשאני כותב את הדברים עדיין עולה התרגשות.

אז נפתחו הזיכרונות, המשך הטיול בעיר הביאו אותי למקומות כאילו נשכחים, בתי הספר, הקן של התנועה, הבית שלנו, הבית של הדודים ועוד.

ההתרגשות היתה גדולה והחוויה מסעירה.

אכן מקומות כאילו נשכחים. היום אני יודע. מתעניין בענייני מוח ומודעות. מאמן, לומד עוד.

המוח אוגר. גם דברים שאנו חושבים שחלפו, נשכחו נמצאים שם. חוויה טראומתית לא תיתן להם לשקוע ותטריד. חוויות ואירועים רגילים ושגרתיים מוכנסים למגירות "ארכיב". המוח, בעת הצורך ידע לפתוח את המגירות ויעלה אותם למודעות.

בין כל זיכרונות הידע הצבור במוחנו יש דברים רבים שאפשר להשתמש בהם על מנת לממש רצונות, לשנות הרגלים ולהפיק מהם תועלות להווה.

ניתן לשחזר ולהשתמש בזיכרונות של אירועים, חוויות ומעשים מהנים ומספקים מהעבר על מנת לעשות דברים שרוצים גם כאשר אנו מרגישים ש"שרירי" הרצון והכוונות קצת התנוונו או התרופפו.

עובדה. ללא כתובת וללא "ווייז" הגעתי בלי כוונה וללא משים לכתובות מדויקות. אנשים זיהו אותי גם כשלא ראו אותי מעל 30 שנה בזכות דמותו הצרובה לטובה של אבי בזיכרונם.

גם אתם יכולים להוציא את רצונכם אל הפועל בזכות היכולות הטמונות בזיכרון ובתת מודע.

אשמח לעזור.

התקשר

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,