RSS

Believing without evidence is always morally wrong

Believing without evidence is always morally wrong

You have probably never heard of William Kingdon Clifford. He is not in the pantheon of great philosophers – perhaps because his life was cut short at the age of 33 – but I cannot think of anyone whose ideas are more relevant for our interconnected, AI-driven, digital age. This might seem strange given that we are talking about a Victorian Briton whose most famous philosophical work is an essay nearly 150 years ago. However, reality has caught up with Clifford. His once seemingly exaggerated claim that ‘it is wrong always, everywhere, and for anyone, to believe anything upon insufficient evidence’ is no longer hyperbole but a technical reality.

In ‘The Ethics of Belief’ (1877), Clifford gives three arguments as to why we have a moral obligation to believe responsibly, that is, to believe only what we have sufficient evidence for, and what we have diligently investigated. His first argument starts with the simple observation that our beliefs influence our actions. Everyone would agree that our behaviour is shaped by what we take to be true about the world – which is to say, by what we believe. If I believe that it is raining outside, I’ll bring an umbrella. If I believe taxis don’t take credit cards, I make sure I have some cash before jumping into one. And if I believe that stealing is wrong, then I will pay for my goods before leaving the store.

What we believe is then of tremendous practical importance. False beliefs about physical or social facts lead us into poor habits of action that in the most extreme cases could threaten our survival. If the singer R Kelly genuinely believed the words of his song ‘I Believe I Can Fly’ (1996), I can guarantee you he would not be around by now.

But it is not only our own self-preservation that is at stake here. As social animals, our agency impacts on those around us, and improper believing puts our fellow humans at risk. As Clifford warns: ‘We all suffer severely enough from the maintenance and support of false beliefs and the fatally wrong actions which they lead to …’ In short, sloppy practices of belief-formation are ethically wrong because – as social beings – when we believe something, the stakes are very high.

The most natural objection to this first argument is that while it might be true that some of our beliefs do lead to actions that can be devastating for others, in reality most of what we believe is probably inconsequential for our fellow humans. As such, claiming as Clifford did that it is wrong in all cases to believe on insufficient evidence seems like a stretch. I think critics had a point – had – but that is no longer so. In a world in which just about everyone’s beliefs are instantly shareable, at minimal cost, to a global audience, every single belief has the capacity to be truly consequential in the way Clifford imagined. If you still believe this is an exaggeration, think about how beliefs fashioned in a cave in Afghanistan lead to acts that ended lives in New York, Paris and London. Or consider how influential the ramblings pouring through your social media feeds have become in your very own daily behaviour. In the digital global village that we now inhabit, false beliefs cast a wider social net, hence Clifford’s argument might have been hyperbole when he first made it, but is no longer so today.

The second argument Clifford provides to back his claim that it is always wrong to believe on insufficient evidence is that poor practices of belief-formation turn us into careless, credulous believers. Clifford puts it nicely: ‘No real belief, however trifling and fragmentary it may seem, is ever truly insignificant; it prepares us to receive more of its like, confirms those which resembled it before, and weakens others; and so gradually it lays a stealthy train in our inmost thoughts, which may someday explode into overt action, and leave its stamp upon our character.’ Translating Clifford’s warning to our interconnected times, what he tells us is that careless believing turns us into easy prey for fake-news pedlars, conspiracy theorists and charlatans. And letting ourselves become hosts to these false beliefs is morally wrong because, as we have seen, the error cost for society can be devastating. Epistemic alertness is a much more precious virtue today than it ever was, since the need to sift through conflicting information has exponentially increased, and the risk of becoming a vessel of credulity is just a few taps of a smartphone away.

Clifford’s third and final argument as to why believing without evidence is morally wrong is that, in our capacity as communicators of belief, we have the moral responsibility not to pollute the well of collective knowledge. In Clifford’s time, the way in which our beliefs were woven into the ‘precious deposit’ of common knowledge was primarily through speech and writing. Because of this capacity to communicate, ‘our words, our phrases, our forms and processes and modes of thought’ become ‘common property’. Subverting this ‘heirloom’, as he called it, by adding false beliefs is immoral because everyone’s lives ultimately rely on this vital, shared resource.

While Clifford’s final argument rings true, it again seems exaggerated to claim that every little false belief we harbour is a moral affront to common knowledge. Yet reality, once more, is aligning with Clifford, and his words seem prophetic. Today, we truly have a global reservoir of belief into which all of our commitments are being painstakingly added: it’s called Big Data. You don’t even need to be an active netizen posting on Twitter or ranting on Facebook: more and more of what we do in the real world is being recorded and digitised, and from there algorithms can easily infer what we believe before we even express a view. In turn, this enormous pool of stored belief is used by algorithms to make decisions for and about us. And it’s the same reservoir that search engines tap into when we seek answers to our questions and acquire new beliefs. Add the wrong ingredients into the Big Data recipe, and what you’ll get is a potentially toxic output. If there was ever a time when critical thinking was a moral imperative, and credulity a calamitous sin, it is now.Aeon counter – do not remove

Francisco Mejia Uribe

This article was originally published at Aeon and has been republished under Creative Commons.

מודעות פרסומת
 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- נובמבר 13, 2018 ב- Uncategorized, מחשבות ותובנות

 

תגים: , , , , , , , , ,

The difference between management and leadership.

Photo by Ashley Whitlatch on Unsplash

Millions of words have been written about the subject. Here I will tell about one short example that illustrates the meaning of leadership. While a manager creates value, generates results and administrates effectively, if the knowledge and talent exist of course, the leader does much more, on top of all that.

First of all, builds the team making all members feel valuable. Induces an atmosphere of cooperation, loyalty, dedication, empathy. The leader does that, not just by issuing orders or commands. The leader, does it by leading, showing the way, doing. The leader inspires.

Now the short real time example story.

The leader had a quite serious accident. Multiple bone fractures including some in the spine and a small brain hemorrhage. The close team of 6-7 working with the manager of that medium size organization was devastated, torn with worry.

Interned in the hospital, laying in bed with one leg in a plaster cast from the toes to the hip and the neck in a collar immobilizing the head. Three days of examinations, scans, x-rays, doctors weighting what would be the right treatment approach, what type of operations to perform.

The team is in constant close contact asking for updates and hoping for the best.

The leader feels the stress the team is going through, not only the worrying about the health situation of the “boss”, but they must keep the organization up and running.

36 hours after the accident, while uncertain of the extent of the damage that “boss” has a meeting in the hospital while still in bed with a team member and together, define the actions to be taken. Then, a day later, realizing that the team stressful situation demands some pressure release, picks the phone and orders a take away surprise lunch to be delivered to the office.

It takes a special way of addressing the complex situation. Dividing attention and considering not only the self, but the implications on all involved.

This is an example of how being unselfish, zooming out and considering the big picture, not only helps crystallize a close knitted team, but, not less important, giving the leader some peace of mind counting on the team to make the best efforts.

A small detail with a strong and lasting impact generated by honest concern that reinforces that inspiration, a vital ingredient in the leadership recipe.

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- אוגוסט 9, 2018 ב- אימון אישי, מחשבות ותובנות

 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

סיפורה של נורית

סיפורה של נורית

סיפורה של נורית

לאחרונה, נורית (שם בדוי) קמה בבוקר לעבודה בלי אותן האנרגיות והדחף שהיו לה פעם.

העבודה והתפקיד שהלהיבו אותה בעבר, כבר לא כל כך מלהיבות. העניין פחת, ובכלל היא מוטרדת ולא מוצאת את עצמה.

מה השתנה?

הכל – כולנו משתנים כל הזמן. גם נורית משתנה, משנה דעות, ערכים, הנאות, הרגלים ובעיקר חלומות ומטרות שמתפתחים או מתווספים עם הזמן, שינויים במצב האישי והגיל.

אז? מה אפשר לעשות? איך מתמודדים עם המצב המשתנה?

עלינו לקחת את הזמן ולבחון בכנות הראויה התחושות, את אותם הדברים שהבטן והלב מנסים להראות לנו בסדרה של רמזים שונים.

במאמר על שמיעה והקשבה שפרסמתי, התייחסתי לנושא גם בהיבט של הקשבה לשיחות הפנימיות שאנחנו מנהלים עם עצמנו. כאן אתייחס להקשבה לעצמנו.

ראשית על נורית לבחון את ההתנהלות השוטפת שלה ולשים לב האם יש שינוים בהרגשה הכללית ובדפוסי התנהגות בלתי מודעים.

אם אכן תזהה שינויים, יקל עליה לאבחן את המצב ובהמשך גם להחליט על הנהגת שינוי בהתאם להקשבה העצמית לנטיותיה ורצונותיה.

בין יתר הסימנים או הרמזים בהם ניתן להבחין אמנה כמה לדוגמה:

  • כמיהה שיגיע כבר יום חמישי – שבוע העבודה נעשה ארוך ולעומתו הסבלנות מתקצרת.
  • הקימה בבוקר כבר לא כל כך קלה כמו שהיתה בעבר.
  • רמת האנרגיות בעבודה נמוכות.
  • נטיה לעסוק בדברים שהם לא במוקד העיסוק העיקרי.
  • הפוקוס הרבה פחות חד ויותר מפוזר.
  • אין ייסורי מצפון על השקעה פחותה מ-100% בתפקיד.
  • מרבים להביט בשעון.
  • הסבלנות לעמיתים ולסביבת העבודה פוחתת.
  • חושבים על כך שהיינו מעדיפים עיסוק שונה.

אם נורית תזהה כמה מהסימנים הנ"ל או דומים להם בהוויה השוטפת שלה, בעבודה או בבית, יש להניח שתמצא שנדרש "תיקון" או שינוי על מנת לצאת מהמעגל הזה. המשך התנהלות ללא נקיטת צעדים משמעותיים, עשוי להגביר את חוסר שביעות רצונה ויגרום לתהליך יותר קשה של ניהול השינוי. עדיף להתמודד עם הבעיות בעודן בשלבי התחלה, כמו עם כל דבר.

הצעד הראשון הוא להקשיב לעצמה. לזהות ולהבין מה גורם לאותן תופעות. אילו מאוויים חדשים "צמחו" לה שלא מביאים לידי ביטוי את הצרכים החדשים או הסיפוק המבוקש. מה היא רוצה במקומם.

הקשבה עצמית כרוכה בפתיחות לקבל את העובדה שאנחנו משתנים. שדפוסי התנהגות שסיגלנו לעצמנו מתוך הרגל, חינוך מהבית, השפעות חיצוניות, מוסכמות חברתיות רווחות בסביבה בה אנו מתנהלים, אינן בהכרח כורח המציאות. בשלב הנוכחי של חייה זקוקה נורית להקשיב למה שליבה ובטנה אומרים, אפילו אם זה לא לגמרי מסתדר עם מה שהראש אומר, כי יתכן שלו קשה יותר לקבל, רציונלית, את הצורך בשינוי. "הראש", "השכל" עסוקים בחומר, במציאות, חוסר רצון לצאת מאזור הנוחות, בחשש לפנות לכיוונים חדשים. אינטואיטיבית נורית יודעת שעליה לעשות משהו. רגשית, ההרגשה של ההווה לא טובה, אבל ההיגיון נאחז במציאות המוכרת ובביטחון של הידוע והמוכר. כך נוצר סוג של קונפליקט בין הכמיהה למהלך שישפר את העתיד לבין הישארות במוכר והנוח לכאורה. הנוח הוא לא באמת נוח כפי שמבטאים כל הסימנים שהזכרנו קודם.

יש דרכים וכלים מגוונים על מנת לברר את הסוגיות הללו. לרוב , נדרש סיוע בבניית תהליך מסודר ומובנה על מנת לברר את הרצונות והצרכים החדשים. ברגע שאלה ברורים, יש כיוון ויעדים וניתן להתחיל בניהול השינוי.

על כך אשמח לשוחח ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

Do This….When You Don’t Know What to Do

Do This….When You Don’t Know What to Do

LeadToday

Most people, maybe all people, certainly me, experience times in their life where they don?t know what to do. That doesn?t make them weak people. That doesn?t make them dumb people. It also doesn?t make them less likely to succeed…. unless they do nothing because they don?t know what to do.

Hopefully you have someone in your life that you can bounce ideas and problems off of. It could be a coach or a mentor. Possibly a close friend or family member. The importance of having someone in your life that you trust enough to share anything with cannot be overstated. If you don?t have that person or even better, people, then you need to find one.

But sometimes, even with help, your next move can be hard to determine. You?re not sure what to do next.

Because that?s happened to me from time to time I?ve received lots of…

View original post 545 מילים נוספות

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- יוני 16, 2018 ב- Uncategorized

 

כמו התחלה של בדיחה – היה פעם איש עשיר

כמו התחלה של בדיחה – היה פעם איש עשיר

לאחרונה, סיים מתאמן סדרת אימון איתי. החליט בנקודה מסוימת בחייו שהוא זקוק לשינוי. פנה אלי לסיוע, אסף את כישוריו, ניסיונו, הכישרונות שלו ובעיקר את רצונו העז להגשים חלום והביא עצמו, באמצעות כל האוצרות האלו שלו, לידי מעשה.

ביקש לקדם מיזם עסקי אותו התחיל. במסגרת האימון בחן את מטרותיו, חלומותיו, העקרונות, והאמונות שמנחים אותו, עיצב חזון והובן לו שהמיזם איננו עומד בפני עצמו, שהוא כרוך בשינויים משמעותיים בהתנהלות חייו. שנויים בסדרי עדיפויות ושיפור עמדות במרבית התחומים, הבריאותיים, האישיים, החברתיים, הכלכליים, המשפחתיים ועוד.

ערך מדרג מעודכן של הדברים שאכן חשובים לו על מנת להצליח. במהלך הבחינה התבררו לו, מה המטרה, ומה האמצעים, מה החזון ואלו כלים נדרשים על מנת להפכו למציאות.

ואז נזכרתי בסיפור ששמעתי:

Photo by Anton Darius | @theSollers on Unsplash

איש עשיר מאוד היה על ערש דוואי. ביקש מרעייתו, מאחר והיה קמצן וחמדן, שתקבור אותו עם כל הונו. אחרי הלוויה, חברתה הטובה באה לנחם אותה ותוך כך שאלה אותה אם באמת קברה אותו עם כל כספו. "כמובן", ענתה, "הרי זו היתה צוואתו, רשמתי צ'ק ושמתי בארון".

?המסקנה

מה אנחנו לוקחים איתנו במותנו ומה ברצוננו להשאיר אחרינו.

אז כנראה שאיתנו לא ניקח דבר חומרי כלשהו. אנו "לוקחים" עמנו את החוויות, האירועים ששווה לאצור אותם, זכרונות טובים של אושר, משפחה, אהבה, הצלחות שלנו, גאווה על הצלחותיהם של הילדים והנכדים. אלה הדברים, לדעתי ולדעת רובנו, החשובים שאנחנו משאירים בלכתנו. אבל חשוב מה עושים. איך צוברים, משמרים ומורישים את אותם הדברים.

מה עושים היום,מה סולם העדיפויות שלנו. איך ומה יכולים לתרום לסביבה, לקרובים, לעצמנו. איך אנחנו עושים שיהיה טוב, איך מגשימים משאלות ולא רק רוקמים חלומות, אלא, בעיקר איך מוציאים אותם לפועל.

מה גורם לנו סיפוק ונחת, איזו הרגשה יש לנו בזמן שאנחנו עושים מעשה? מה מעניק לנו את אותה הרגשה של סיפוק והצלחה?

הכל תלוי בערכים ובאמונות שלנו הנכונים לעת המסוימת.

בשלבים שונים בחיינו, האמונות והערכים שלנו ובעקבותיהם הדברים שמספקים אותנו, משתנים.

ככל שהצרכים הבסיסיים שלנו משתנים, בתקווה שמשתפרים, כך השאיפות שלנו, היעדים, משתנים.

מה שנחשב בעבר לשיא הצלחה, עבר למגירת הזיכרונות. אם נרצה להמשיך לחיות חיים בעלי משמעות, עלינו לשאוף לשיא חדש. כיבוש עוד פסגה מאתגרת יותר.

כמו המתאמן שהחליט ושינה, העביר שלב בחיים, התקדם, התפתח ורץ קדימה עם החלום והחזון. נחוש להגיע למטרה ואז להציב לעצמו מטרה נוספת ומאתגרת.

איך מנהלים בצורה מיטבית את השינויים הנדרשים במעשינו בהמשך לחלומות, לצרכים ולרצונות המתחלפים?

על כך אשמח לשוחח ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

צריך לדעת מתי מספיק

צריך לדעת מתי מספיק


סדר עדיפויות

מעשינו מתוזמנים בהתאם לסדר כלשהו. הם יכולים להיות מחושבים ומנוהלים ויכולים להיות אקראיים, או בכלל מיותרים. אם נקדיש מודעות ומחשבה לסדר העדיפויות של הדברים אותם אנו עושים, לא רק שנוכל לסדר אותם עפ"י הסדר ההגיוני עבורנו, אלא גם נמצא את הדרך והתהליך הנכונים. כן גם נוכל לדעת כאשר עשינו מספיק כי חשוב לדעת מתי להפסיק.

מודעות זו, אם נצליח להטמיעה כהרגל, תסייע לנו לא רק לנהל הווייה יותר נוחה ורגועה, אלא גם תועיל למערכות היחסים החברתיים, בין עמיתים לעבודה, בקריירה ובמשפחה. תעזור לנו להיות יותר מחושבים ומתחשבים. תמנע מצוקות, רוגז ומצבים פחות נעימים בכלל. אנו נקבע לעצמנו מה סדר העדיפויות. בתגובה לאירועים שונים נפעיל את נוסחת "א.פ.ר.ת."

א = אירוע

פ = פרשנות

ר = רגש

ת = תגובה

תרומה לי, לאחר ולסביבה

לכל מה שאנו עושים יש תרומה לעצמנו, לאחרים, ולסביבה. התרומה עשויה להיות מועילה, מתגמלת, מזיקה, או סתמית. לעתים מנקודת מבט סובייקטיבית, קשה לנו להבחין אם התרומה שלנו בכלל נחוצה ואם כן, מתי "עולה על גדותיה" והיא מפסיקה לשרת אותנו או את הזולת ואנו ממשיכים מתוך הרגשה של סיפוק ושכנוע שאנו מועילים. רק בהסתכלות מהצד או בהפעלת מודל "א.פ.ר.ת." באופן אובייקטיבי עד כמה שאפשר, נוכל להבחין ולדעת מתי להפסיק.

איזון בין תרומה להטרדה

לפעמים, מה שהחל כתרומה עלול להפוך להטרדה, אם נתבקשנו לסייע, עלינו לעשות זאת במידה וכל זמן שזה נחוץ. נדרש איפוק. ברגע שה"מסתייע" הבין את העיקרון, סיוע נוסף רק יכביד וימנע התקדמות, לכן חשוב לשים לב, לתת קרדיט, לאפשר התנסות עצמית ולדעת מתי להפסיק, כי בשלב זה, "תרומה" נמשכת הופכת להטרדה.

אם שלושה אומרים שאתה שכור, לך לישון

כולנו פועלים באופן טבעי מתוך מניעים סובייקטיביים. קשה לנו לצאת מעורנו, לעמוד מהצד ולבחון את מעשינו או מחדלינו. גם דעות מושרשות עמוק בתודעה לא פשוט לנו לשנות או להביט בהן מזווית שונה. תובנות טבועות בנו עמוק כתוצאה מאמונות, חינוך, ערכים. לעתים קרובות לא קל לנו לתת לעובדות "לבלבל" אותנו.

אם נהיה מודעים לסביבה ולתגובתה לדעותינו או מעשינו, נוכל לנהוג עפ"י האמרה העממית הידועה הנ"ל ולפחות להקדיש מחשבה ולהטיל ספק בביטחון שלנו. לכן חשוב לדעת מתי להפסיק עם עודף הביטחון ולשאול "האם באמת?".

"הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה" (אלברט אינשטיין)

תועלת לעצמך ולאחרים (מול סבל)

בתחומים שונים בחיים שלנו עלינו לדעת מתי להפסיק. מתי התועלת במעשים או במחדלים שלנו מפסיקה להיות כזו ומתחילה לגרום לסבל או מעמסה לעצמנו או לסובבים אותנו ולסביבה, נפשית, פיזית, כלכלית. זה נכון בתחום האישי,הבריאותי או כל תחום אחר בו אנחנו או מעשינו עלולים להפוך למעמסה. פעמים רבות ניתן למנוע מצבים כאלה מראש בלי לחכות למצבים בהם תהיה לנו מגבלה או חוסר מסוגלות בכלל לפעול לתיקונם.

כבר נתת מה שיכולת והיה בידך לתת

במצבים מסוימים, כל מה שתעשה מאותו רגע והלאה כבר לא יהיה רלוונטי, מועיל או תורם. יש תחומים בהם היכולת לתת ממצה את עצמה. מבחינת "כל המוסיף גורע". נתת מהניסיון והידע. אם הנתינה נעשתה מתוך רצון לא אינטרסנטי ומונע ממניעים אנוכיים, עליך לתת למקבל להשתמש או לא בנתינה שלך לפי רצונו ויכולותיו. מאותו שלב זה שלו והוא בוחר אם ואיך להמשיך, לכן צריך לדעת מתי להפסיק כי מה שתעשה מאותו רגע יהיה רק למכשול.

הגשמת חלומות השגת מטרות הרגשת סיפוק

בחיים יש מגבלות הנובעות מאורכם, ממה שהסביבה והזולת מוכנים או רוצים לקבל, ללא קשר לרצון שלנו לתת. יש להניח שלפחות חלקנו, הצבנו לעצמנו מטרות ויעדים מבוססים על חלומותינו (אם לא, עדיין אפשר לשנות, לחלום ולחתור לעבר הגשמתם). במקרה הטוב הגשמנו חלק מהחלומות, הרגשנו כבר רגשות של סיפוק ומילוי תשוקות ומאוויים. אז מה? אין גבול לחתירה לשיפור והשבחת ההוויה, להגשמת חלומות, אין גבול לחלומות. בלי קשר לגיל או השלב בו נמצאים בחיים. צריך לדעת מתי להמשיך!

לסיכום, הכל עניין של עלות / תועלת

ככל שהזמן עובר אנו צוברים ניסיון ולומדים מחוויות העבר. גם אם איננו ניחנים בגאונות, ניסיון החיים הוא מורה מצוין ונשתדל לרוב לא לחזור על טעויות, לפחות לא על אותה טעות (לטעות זה אנושי, לחזור על אותה טעות זה טפשי), לכן אחת התובנות הכי חשובות שאנחנו מפיקים היא מתי חייבים, ממש חייבים, לדעת מתי להפסיק ולעומת זאת, שחייבים, ממש חייבים לא להפסיק להציב לעצמנו חלומות להגשמה בכל ממד, צורה וצבע (חוץ מאפור קודר).

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

 
 

תגים: , , ,

מה סבתא היתה אומרת

מה סבתא היתה אומרת

1. יושבת הקשישה בכסאה בגינת בית האבות, לפתע, נוטה הצידה. מיד מזנק אליה אח שעומד בקרבתה ומיישר אותה על הכיסא. אחרי כמה דקות שוב נוטה לאיטה לצד השני, שוב מזנק האח ליישר אותה וכך מספר פעמים. אחרי זמן מה מגיעים אליה לבקרה ביתה המבוגרת ונכדתה הנשואה הטרייה. "מה שלומך סבתא, איך בבית האבות החדש"? "לא משהו", -עונה, "לא נותנים לבן אדם לשחרר גזים!"

לפעמים אנו ממהרים להסיק מסקנות חפוזות. לרוב, אין המציאות אצל הזולת כפי שאנו מתארים לעצמנו. איננו יודעים מה מניע אותו, מה כוונותיו ולאן מועדות פניו. לעתים קרובות מאוד, נופתע. מאוד. אנו חווים את המציאות שלנו, מתוך עצמנו. מתבוננים בה עם העיניים שלנו ומנקודה סובייקטיבית מושפעת מהרגשות שלנו באותו פרק זמן, מהניסיון שלנו, הציפיות שיש לנו ומה שהיינו רוצים שיקרה.

איננו מסוגלים לנחש, בוודאי לא במדויק, מה מתרחש בקרב אדם אחר, גם אם אנו קרובים אליו ומכירים אותו זמן רב. מניעיו, כמו אלה שלנו, משתנים תדיר בהתאם למציאות של ההווה, הכאן והעכשיו בכל רגע נתון.

על כן, לפני שאנו נוקטים עמדה או מבצעים פעולה שיש לה השפעה של מישהו אחר, עלינו לברר ולהקשיב, לרצונותיו וצרכיו. המציאות שלו איינה המציאות שלנו.

2.אחרי שהסבתא ספרה איך באמת היא מרגישה במקומה החדש, פתחה הנכדה, שזה לא מכבר נישאה ואמרה: "בפעם הראשונה שהכנתי צלי בקר, (roastbeef) שאל אותי בעלי החדש והיקר, מדוע אני חותכת כשני סנטימטרים מהקצה של הנתח. עניתי לו שכך למדתי מאימי ואיני יודעת מה הסיבה. התקשרתי לאימא ושאלתי אותה, היא חשבה מעט והשיבה שבעצם, גם היא איננה יודעת, היא ראתה אותך, סבתא, חותכת את קצה הנתח כאשר הכנת צלי, לכן, גם היא חותכת". הסבתא הקשיבה בסבלנות והמתינה להמשך. "נו, סבתא", הפצירה בה הנכדה, "מדוע נהגת לחתוך את קצה הצלי"? "אהה…-ענתה הסבתא, תא האפייה היה קטן, התבנית קטנה, והנתח לא נכנס כולו…".

כמה דברים אנו עושים מתוך הרגל, ללא מחשבה אשר לסיבות? עד כמה אנו מודעים לעשים שלנו או למחדלים? כמה מחשבה אנו מקדישים להתנהלות היומיומית שלנו?

כמה נוח לנו לתפקד באמצעות "טייס אוטומטי" בלי להקדיש מחשבה אם נכון לנו הדבר גם לעת הזו. הרגלי תזונה, פעילות או חוסר פעילות גופנית, קשרים עם משפחה או חברים. הנחת הנחות שברוב המקרים מתבררות כלא נכונות.

קשה לצאת מאזור הנוחות, לשנות, לשפר עמדות, לעדכן הרגלים.

מה שבדרך כלל גורם לנו לעשות כן הוא התהוות של מצב קיצון. שינוי משמעותי בבריאות, במצב תעסוקה, אירוע בחיי משפחה או זוגיות וכד'. אולם, אם נפעיל מודעות באופן סדיר, נוכל להימנע מלהגיע למצבים קיצוניים ולא נזדקק לנקוט בצעדים קיצוניים. בעיות, כמו שינויים, קלים הרבה יותר לפתרון ולביצוע כאשר הם פשוטים וקטנים. כל בעיה נוצרת מאוסף של בעיות קטנות. כל שינוי גדול ניתן לפרק לשינויים קטנים שקל לעשותם

אין סיבה לעשות את אותם הדברים שתמיד עשינו, ללא מחשבה מחודשת, יש לקחת מדי פעם פסק זמן ולהקדיש מחשבה ובחינה אם אמנם מה משאנו נוהגים לעשות אכן נכון למקום, לזמן ונחוץ באותה מידה.

אל לנו לתת לחיים לנהל אותנו. אנו המנהלים של חיינו. אם לא נעשה כן, אנו חוטאים לעצמינו ולסובבים אותנו.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

 
 

תגים: , , , , , , , , , , ,