RSS

תגית: שכול

5 פרקים קצרים

5 פרקים קצרים

(מהדורה מיוחדת)
candle_unsplash.david-monje-219913

מקדמה

שוב כמו בכל השנים האחרונות – התרגשות והערכה.

בביצת המשטמה והסחי, בולטים פה ושם נרקיסים צחורים.

10 שנים חלפו מאז נופלו. עשור שהוא חסר להוריו, אחיו, ידידיו, חברי הצוות שלו. באותה מלחמה מקוללת, קרב קשה ומר וצרור קטע חיו.

הותיר אחריו משפחה, חברים.

במעגלים מעגלים סובבים החיים.

פרק 1.

חזרה בזמן – המחצית הראשונה של שנות השמונים. אני שליח בארץ רחוקה. אחרי מס' חודשים מגיע זוג ישראלים מבוגר לגור שתי קומות מעלינו. הוא מורה בפנסיה, גמלאי של חיל הים. מיד עם הכרותינו הפך הזוג להיות ממלאי מקום סבתא וסבא לילדים הצעירים שלנו. התברכנו.

בחזרתנו לארץ, הקשרים נשמרו, בעיקר בחגים ובאירועים. ביקרנו בביתם, לפעמים שיחת טלפון או ידיעה באמצעות חברים משותפים מאותה תקופה.

פרק 2.

אישתי מתחילה לעבוד בתחום חדש. במסגרת העבודה נוצרת חברות קרובה עם מישהי שקשורה לתחום עיסוקה.

אני מתחיל לעסוק בתחום נוסף. במסגרתו מגיע לביתה של הבת של החברה. שם המשפחה מתקשר לי לשם דומה. שמם של "ממלאי המקום" שבפרק 2.

מתברר שהם דודים של האישה, הסבא "המאומץ" אח של אביה. "איזה עולם קטן" חיוכים ותחושה של קרבה.

פרק 3.

מידי יום עצמאות אנו מוזמנים לארוחת צהריים אצל ידידתה של אישתי, ילידת טבריה. ובאחת הפעמים פוגשים איש בא בימים, דמות ציורית עם שפם עבות לבן ועברית בעגה טבריינית יפיפייה, מספר סיפורים מעניינים על מה שהיה ועל "אותם הימים". בן גוריון בטיילת ועמידות הראש המפורסמות שלו. מסתבר שהוא מהחלק של המשפחה שהם תושבי טבריה אבל במקור, ירושלמים מדורות. כמובן שיש מכרים וחוויות משותפים.

פרק 4.

אחיין שלנו מתגייס לצה"ל. יחידה מובחרת. שומעים סיפורים, לא רבים, חוויות ושמות של החברים הקרובים ביחידה. ביניהם כאלה שהם ילדים של מכרים מהעבודה, או גרים בשכונה הסמוכה אלינו ומכירים את הוריהם.

פרק 5.

מלחמת לבנון השנייה. זמנים לא פשוטים. כרגיל בעת מלחמה. דאגה למי שנמצא שם מהמשפחה, החתן, האחיין, הילדים של זה או של זו.

ואז מגיעה בשורה נוראה. חבר טוב מהצוות של האחיין נהרג. הוא הנכד של הסבא והסבתא המאומצים שלנו, שהם הגיסים של החברה של אישתי, הוא גם היה בצוות של האיש שאיתו אני בקשר עסקי. גם הבן של השכנה באותו צוות, והמעגלים מתרחבים ומשיקים זה לזה, ואותו חייל שנפל מחולל חללים בלבבות כולנו. כי כולנו בצורה זו או אחרת קשורים, כי כולנו סובבים במעגלים חופפים או משיקים או קרובים. כי כולנו, אם נשב מעט זמן ביחד, נמצא שיש לנו חברים משותפים, אם נשב עוד קצת, נמצא שאולי אפילו בני משפחה הננו.

חזרה למקדמה – בוודאי לא דברי סיום.

כי לשכול אין סיום.

כי צריך, אם מאמינים במקום הזה שנקרא מולדת, אם מאמינים בערבות הדדית. אם יש ערכים אנושיים, חברתיים הקלישאה נדושה והאמתית כל כך למאמינים בכל הנ"ל – במותם ציוו לנו – הופכת להיות צוואה.

קמה משפחה, שרוצה לקיים הלכה למעשה את המשך החיים. עם השכול והזיכרון.

קמה ויוזמת בין יתר מפעלי הנצחה, תוך גיוס שותפים צנועים ועלומים, מערך של מלגות לסטודנטים לוחמים ע"ש הבן. בצניעות וענווה, מגייסת תומכים ותורמים, מגייסת מוסדות השכלה, אוניברסיטאות ומכללות, משאבים וכך, במעשים ובמופתים מנציחה זיכרון ויוצרת מציאות משנה חיים לרבים כבר כ-10 שנים. מאות סטודנטים מכל הארץ, בלי הבדל מוצא, דת, מין, אמונה, לוחם/ת.

כי הוא היה לוחם, כי המשפחה לוחמת את מלחמתה הבלתי נגמרת מתוך תושייה, יוזמה, ערכים ואמונה שכך בונים חברה טובה יותר.

משפחה אצילית, מעוררת הערכה, כבוד.

כבר כמה וכמה שנים שיוצא לי להשתתף בטכס השנתי של הענקת המלגות. הצמרמורות של ההתרגשות לא נחלשות, להפך. ההתמדה והמספרים הגדלים רק מעצימים אותן.

הותיר אחריו משפחה, חברים וכל שנה עוד ועוד מוקירים.

בביצת המשטמה והסחי, בולטים פה ושם נרקיסים צחורים. כן ירבו כמותם!

©רונן טופל

http://www.consult-top.com

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- מרץ 27, 2017 ב- אימון אישי, מחשבות ותובנות

 

תגים: , , , , ,