RSS

תגית: מנטורינג

The hypersane are among us, if only we are prepared to look

The hypersane are among us, if only we are prepared to look

‘Hypersanity’ is not a common or accepted term. But neither did I make it up. I first came across the concept while training in psychiatry, in The Politics of Experience and the Bird of Paradise (1967) by R D Laing. In this book, the Scottish psychiatrist presented ‘madness’ as a voyage of discovery that could open out onto a free state of higher consciousness, or hypersanity. For Laing, the descent into madness could lead to a reckoning, to an awakening, to ‘break-through’ rather than ‘breakdown’.

A few months later, I read C G Jung’s autobiography, Memories, Dreams, Reflections (1962), which provided a vivid case in point. In 1913, on the eve of the Great War, Jung broke off his close friendship with Sigmund Freud, and spent the next few years in a troubled state of mind that led him to a ‘confrontation with the unconscious’.

As Europe tore itself apart, Jung gained first-hand experience of psychotic material in which he found ‘the matrix of a mythopoeic imagination which has vanished from our rational age’. Like Gilgamesh, Odysseus, Heracles, Orpheus and Aeneas before him, Jung travelled deep down into an underworld where he conversed with Salome, an attractive young woman, and with Philemon, an old man with a white beard, the wings of a kingfisher and the horns of a bull. Although Salome and Philemon were products of Jung’s unconscious, they had lives of their own and said things that he had not previously thought. In Philemon, Jung had at long last found the father-figure that both Freud and his own father had failed to be. More than that, Philemon was a guru, and prefigured what Jung himself was later to become: the wise old man of Zürich. As the war burnt out, Jung re-emerged into sanity, and considered that he had found in his madness ‘the primo materia for a lifetime’s work’.

The Laingian concept of hypersanity, though modern, has ancient roots. Once, upon being asked to name the most beautiful of all things, Diogenes the Cynic (412-323 BCE) replied parrhesia, which in Ancient Greek means something like ‘uninhibited thought’, ‘free speech’, or ‘full expression’. Diogenes used to stroll around Athens in broad daylight brandishing a lit lamp. Whenever curious people stopped to ask what he was doing, he would reply: ‘I am just looking for a human being’ – thereby insinuating that the people of Athens were not living up to, or even much aware of, their full human potential.

After being exiled from his native Sinope for having defaced its coinage, Diogenes emigrated to Athens, took up the life of a beggar, and made it his mission to deface – metaphorically this time – the coinage of custom and convention that was, he maintained, the false currency of morality. He disdained the need for conventional shelter or any other such ‘dainties’, and elected to live in a tub and survive on a diet of onions. Diogenes proved to the later satisfaction of the Stoics that happiness has nothing whatsoever to do with a person’s material circumstances, and held that human beings had much to learn from studying the simplicity and artlessness of dogs, which, unlike human beings, had not complicated every simple gift of the gods.

The term ‘cynic’ derives from the Greek kynikos, which is the adjective of kyon or ‘dog’. Once, upon being challenged for masturbating in the marketplace, Diogenes regretted that it were not as easy to relieve hunger by rubbing an empty stomach. When asked, on another occasion, where he came from, he replied: ‘I am a citizen of the world’ (cosmopolites), a radical claim at the time, and the first recorded use of the term ‘cosmopolitan’. As he approached death, Diogenes asked for his mortal remains to be thrown outside the city walls for wild animals to feast upon. After his death in the city of Corinth, the Corinthians erected to his glory a pillar surmounted by a dog of Parian marble.

Jung and Diogenes came across as insane by the standards of their day. But both men had a depth and acuteness of vision that their contemporaries lacked, and that enabled them to see through their facades of ‘sanity’. Both psychosis and hypersanity place us outside society, making us seem ‘mad’ to the mainstream. Both states attract a heady mixture of fear and fascination. But whereas mental disorder is distressing and disabling, hypersanity is liberating and empowering.

After reading The Politics of Experience, the concept of hypersanity stuck in my mind, not least as something that I might aspire to for myself. But if there is such a thing as hypersanity, the implication is that mere sanity is not all it’s cracked up to be, a state of dormancy and dullness with less vital potential even than madness. This I think is most apparent in people’s frequently suboptimal – if not frankly inappropriate – responses, both verbal and behavioural, to the world around them. As Laing puts it:

The condition of alienation, of being asleep, of being unconscious, of being out of one’s mind, is the condition of the normal man.

Society highly values its normal man. It educates children to lose themselves and to become absurd, and thus to be normal.

Normal men have killed perhaps 100,000,000 of their fellow normal men in the last 50 years.

Many ‘normal’ people suffer from not being hypersane: they have a restricted worldview, confused priorities, and are wracked by stress, anxiety and self-deception. As a result, they sometimes do dangerous things, and become fanatics or fascists or otherwise destructive (or not constructive) people. In contrast, hypersane people are calm, contained and constructive. It is not just that the ‘sane’ are irrational but that they lack scope and range, as though they’ve grown into the prisoners of their arbitrary lives, locked up in their own dark and narrow subjectivity. Unable to take leave of their selves, they hardly look around them, barely see beauty and possibility, rarely contemplate the bigger picture – and all, ultimately, for fear of losing their selves, of breaking down, of going mad, using one form of extreme subjectivity to defend against another, as life – mysterious, magical life – slips through their fingers.

We could all go mad, in a way we already are, minus the promise. But what if there were another route to hypersanity, one that, compared with madness, was less fearsome, less dangerous, and less damaging? What if, as well as a backdoor way, there were also a royal road strewn with sweet-scented petals? After all, Diogenes did not exactly go mad. Neither did other hypersane people such as Socrates and Confucius, although the Buddha did suffer, in the beginning, with what might today be classed as depression.

Besides Jung, are there any modern examples of hypersanity? Those who escaped from Plato’s cave of shadows were reluctant to crawl back down and involve themselves in the affairs of men, and most hypersane people, rather than courting the limelight, might prefer to hide out in their back gardens. But a few do rise to prominence for the difference that they felt compelled to make, people such as Nelson Mandela and Temple Grandin. And the hypersane are still among us: from the Dalai Lama to Jane Goodall, there are many candidates. While they might seem to be living in a world of their own, this is only because they have delved more deeply into the way things are than those ‘sane’ people around them.

Neel Burton

This article was originally published at Aeon and has been republished under Creative Commons.

מודעות פרסומת
 

תגים: , , , , , , , ,

האם באמת נוח לך עם האמונה הזו?

האם באמת נוח לך עם האמונה הזו?

במה אנחנו בוחרים להאמין? מה שלא גורם לנו להתמודד עם ספקות?

מאמינים במה שנוח לנו, מה שרגילים, מה שבקונצנזוס הפנימי שלנו.

שלא יעזו לערער את האמונות שלנו. Cognitive bias

על כל טיעון הגיוני ורציונלי, נמצא אין ספור טיעונים סובייקטיבים מופרכים ו/או רגשיים על מנת לסתור אותם, כדי שיצדיקו לכאורה את מה שאנחנו מאמינים בו גם אם דעתנו בנושא היא לא מלומדת. Availability Cascade


-"כדור הארץ שטוח"

-"אבל תראה – יש תמונות, הוא עגול!"

-"אכן, עגול אבל שטוח"


מאוד לא נוח לנו לערער, או אפילו להרהר, על האמונות שלנו. הן הרי טבועות בנו מאז שנצרבו בתודעה, לפעמים מינקות, לפעמים בשלב מאוחר יותר.

מאחר ולא נעים או נוח לפקפק באמונות האלה, איננו עורכים בד"כ "ספירות מלאי" של האמונות, לכן לרוב איננו מודעים לכך שיש, ב"שק האמונות" שלנו, גם כאלה שהן לא ממש עוזרות לנו, אפילו מהוות מכשול ומעכבות התפתחות אישית, קידום מקצועי, סיפוק, שמחה, שיפור יחסי זוגיות ומשפחה, יחסי עבודה ועוד.

השלמה עם מציאות, גם אם מבוססת על אמונה היא למעשה עכבה, גם אם "נסבלת" למרות שבתוכנו היינו רוצים לשפר, לשנות. ולא, לא תמיד "כל עכבה לטובה", אמירה זו מהווה אמונה שלכאורה אמורה לנחם אותנו אך מונעת מלהתמודד או ללמוד מהניסיון. יש לדעת שלעתים קרובות חוסר מעשה מהווה בפועל מחדל ונסיגה. נכון, את המציאות איננו יכולים לשנות, מה שביכולתנו לשנות זו הגישה שלנו למציאות. כדי לבחון זאת, עלינו לבחון את מערכת הערכים והאמונות שמנחים אותנו. האם הם תואמים לזהות שלנו, ליעוד. האם מקדמים או מעכבים.
כולנו רוצים להגיע לכל תחנה בחיינו בלי חרטות, רק עם הפקת לקחים ולימוד מהעבר על מעשינו או מחדלינו. איננו רוצים למצוא את עצמנו מביטים אחורה ומצטערים על כך שלא פנינו לכיוון כלשהו בגלל אמונות מעכבות ולא העזנו או ניסינו למרות שבעצם ידענו ויודעים שהיו ויש באמתחתנו את הכלים, הכישורים, הכישרון והיכולות הדרושים.

יש לכולנו את האפשרות לשנות מסלולים, אמונות, גישות לחיינו ולהתפתחות שלנו, רק צריך לצאת לדרך כי "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"

"אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן, ואתה הוא זה שיחליט לאן".

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 

תגים: , , , , , ,

מה משפיע עלינו

מה משפיע עלינו

"האושר הוא עניין של גישה. או שאנחנו מאמללים את עצמנו או שאנו מחליטים להיות מאושרים וחזקים. כמות המאמץ זהה". קרלוס קסטנדה


אנחנו נוטים לחשוב לעתים קרובות שהחלטות וגישות שלנו מבוססות על הגיון ומחשבה עצמאית מעמיקה.
למעשה במקרים רבים ההחלטות או הגישה שלנו אל נושא או בעיה שעומדים בפנינו מוטות ע"י גורמים קוגניטיביים שונים, כפי שנמצא המחקרים שונים.
מודעות להטיות אלו יסייעו לנו לקבל החלטות נכונות יותר עבורנו ללא השפעה חיצונית.

להלן מספר דוגמאות:

  • היוריסטיקת הזמינות* – לא כל מה שעולה במוחנו למשמע או למראה נתון מסוים הוא אכן נכון. אנו יכולים להחליט החלטות מבוססות על ניסיון או ידע שאינם מבוססים על מציאות, אלא מושפעים מהתרחשויות או סיפורים בלתי ריאליים או בלתי נכונים. למשל ידיעה על התרסקות מטוס או רצח המוני יותיר רושם עז יותר מנתונים סטטיסטים על כך שיש הרבה יותר קורבנות ממחלת סרטן הקיבה מאשר רצח המוני, או הרבה יותר הרוגים בתאונות דרכים (יומיומיות לצערנו) מאשר מתאונות טיסה. הרושם שאירועים אלו משאירים במוחנו, משפיעים על אופן המחשבה ובעקבות כך עלולים לגרום לנו להחליט החלטות לא נכונות, כמו למשל להשקיע יותר באמצעי בטחון מפני רצח המוני מאשר במניעת מחלת הסרטן.

  • תופעת העדר – ככל שמספר האנשים שמאמינים במשהו גדול יותר, גם אם אין זה מציאותי או נכון, כך ההסתברות שגם אנחנו נאמין בכך גדלה. אין זה חשוב שאכן הרכב הנמכר ביותר בארץ הוא יעיל, חסכוני ובטוח,ככל שניראה יותר מהם, נאמין שהוא אכן כזה. התופעה רווחת במיוחד בתחום הפוליטיקה והאמונות הדתיות.
  • דבקות בהחלטה – מהרגע שהחלטנו משהו, החלטה זו הופכת להיות, לכאורה, חלק מהזהות שלנו. הן מלוות אותנו ונמצאות מול עיננו, בעבודה, בחניה, במקום המגורים ואפילו במיטה לצידנו. שיקולים של בחינת אפשרויות נוספות או אחרות נדחקים מגירות העמוקות של התודעה. אין החלטות שהן 100% נכונות או לא נכונות. הם מהוות אתגר ו"איום" על זהותנו ועל איך שאנו נראים בעיני עצמנו.
  • הנחת הנחות – אנו נוטים לראות דפוסים היכן שהם למעשה לא קיימים. לעתים אנו מניחים הנחות בלתי מבוססות, למשל אם מטילים מטבע, ונופל ארבעה פעמים על "עץ" קל יהיה לנו להניח שגם בפעם החמישית זה יקרה. יש דוגמאות רבות מתחום ההימורים או משחקי ספורט. תופעה קוגניטיבית זו משמשת אותנו היטב לזהות אנשים או אירועים ולכן מנוצלת רבות לעזר ע"י אנשי מכירות, אולם עלינו להיזהר מלראות דפוסים היכן שהם לא קיימים.
  • שמרנות – קשה לנו מאוד לקבל שינויים. האדם הוא יצור של הרגלים (G. Stanley Hall). נוח לנו להמשיך לעשות את אותם הדברים אליהם התרגלנו. אנו מוצאים את עצמנו עושים יומיום את אותם הדברים באותו אופן באותם זמנים. אנו פועלים באופן אוטומטי בהתאם לגירויים הסביבתיים. נוסעים לעבודה באותו מסלול וכך גם חוזרים הביתה, לעתים רחוקות אנו משנים את התפריט היומי לחלקנו הגדול יש את אותה רשימת קניות קבועה. דבקים בסגנון לבוש, קריאה, תכניות טלוויזיה וכיו"ב. גם כאשר סביבנו הכל משתנה בקצב כזה או אחר, לא פשוט לנו לקבל את השינויים ועוד יותר קשה לשנות את הרגלים המתחייבים.
  • הטיית הנודע (confirmation bias) – אנחנו חוסמים לעתים קרובות, עובדות שאיננו רוצים לקבל או לא נוח לנו איתם, למרות שאנחנו מודעים לנכונותם. למרות הכל נחפש סיבות "מתחת לאדמה" על מנת לחזק את התפיסה שלנו.

יש עוד דפוסי הטיה רבים שאם נכיר בהשפעה שיש להם על ההחלטות והגישה שלנו בחיי היומיום, נוכל להתנהל בצורה טובה ומועילה יותר עם עצמנו ועם הסביבה.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

* היוריסטיקת הזמינות או היוריסטיקת הנגישות היא יישום פשטני של היוריסטיקה בהערכת ההסתברות על בסיס הקלות שבה אפשר לדמיין את התוצאות. כך, תוצאות שניתן לתארן ולדמיינן בקלות, המוצגות באופן טעון מבחינה רגשית, תחשבנה קלות יותר להצגה מתוצאות שקשה להבינן. התוצאה כאן היא, בדרך כלל, הטיה קוגניטיבית.

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

?מי את/ה עכשיו

מי את/ה עכשיו?

כולנו מורכבים מחלקים שונים אותם אנו "מפעילים" בהתאם לצורך ולנסיבות. כל אחד מהחלקים משתנה לאורך הזמן, מתפתח, גדל ומוסיף יכולות, מגלה כישורים ורוכש ניסיון. חלקנו, גם שוכחים או מזניחים יכולות וכישורים שאיננו משתמשים בהם ועם הזמן אלו מתנוונים. אחזור לכך בהמשך.

כבר בגיל צעיר מאוד, אנחנו מפעילים את החלקים השונים, פעם כבנים/בנות להורינו, פעם כאחים בוגרים או צעירים, כילדים במסגרת החינוכית והחברתית. בכל "הפעלה" כזו אנו פועלים בצורה שונה מתאימה לנו לאותה סיטואציה.
יכולים להיות מפונקים בבית ונועזים או גיבורים במסגרת חברתית. יכולים לבלוט בכיתה עם ידע רב, ולהיות מאופקים בהפסקות במסגרת החברתית.

ככל שנשכיל, עם ההתבגרות והניסיון, להיות מודעים לחלקים אלו של עצמנו, לכישורים, היכולות, החוזקות והחולשות שלנו, נוכל לשלב ביניהם על מנת להשיג את מבוקשנו להתנהל טוב יותר.

אנחנו ילדים של הורינו, אחים, חברים, חיילים, בעלי מקצוע, חברים בארגונים שונים ונושאי תפקידים במסגרות שונות. הכל בו בזמן. מנהלים בעבודה ועם שיחת טלפון אחת מהגן או מבית הספר מיד חובשים כובע של הורה. יכולים להיות מדען במעבדה ועם קבלת צו הופכים להיות חייל ממושמע.

כולנו עשויים חלקים חלקים ובכל חלק האני מתפקד אחרת. בכל מצב אנחנו דורשים מעצמנו דרישות שונות ומפיקים תפוקות שונות.

מה מחבר בין כל התפקידים אותם אנו ממלאים ומחליפים, לעתים מספר פעמים ביום הלוך ושוב?

אם יבקשו מאיתנו לענות על שאלה פשוטה: "מי את\ה?" מה נענה? מה הזהות שלנו? מגדר? מקצוע? מצב משפחתי? אמונה? תכונות אופי? ערכים? אפשר לענות תשובות רבות וכולן נכונות.

בתקופות שונות בחיים, התשובה הראשונה, זו שמשקפת את הזהות שלנו עשויה להשתנות.

האם התשובה העולה ראשונה במוחנו היא התשובה אותה נבטא במילים? האם מה שהיינו רוצים לענות לשואל היא מי אנחנו עכשיו או מי היינו רוצים להיות?

באיזו מידה הננו מרוצים ומסופקים עם ההוויה שלנו? האם איננו משלימים עם מצב נתון אותו אנו מקבלים כגזרת גורל?

אנחנו משתנים מהיום בו הביצית פגשה את הזירעון. שינוי לעתים קרובות הוא הרבה יותר קל, מועיל וזמין ממה שחושבים.

בואו לא נהיה שבויים של מגבלות שלנו. אפשר להפוך מגבלות ליתרונות כפי שאפשר להיווכח בקישור הבא. עובדה!

https://en.wikipedia.org/wiki/Jessica_Cox?wprov=sfla1

נכון מרשים? אם היא יכולה, למה לא אנחנו?

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

​הזמן שווה! זהב?

​הזמן שווה! זהב?

ככל שהנך מתבגר הזמן בין ימי ההולדת מתקצר.

הפנאי והסבלנות שיש לך להקשיב לשטויות מתקצרים וכן גם הסבלנות לסבול כסילים.

מאחר והזמן שאתה מעריך שנשאר לך עד שיגיע יומך הולך ומתקרב, ערך הדברים משתנה בהתאם. סדר העדיפויות מקבל סידור מחדש ודברים שאך שנים מעטות לפני נחשבו בעיניך ליקרים ללבך או משמעותיים הופכים להיות שוליים.

ערכו של רכוש, עצמים, חפצים הולך ופוחת ככל שהם לא נחוצים לתפקוד היומיומי שלך. לעומת זאת, ערכן של חוויות עולה. נסיעות, תערוכות אומנות, הצגות, קונצרטים, יחסים אישיים ובילוי עם משפחה וחברים מספקים יותר מבעבר, ותורמים לאיכות חייך. מה שנכון בכל שלב בחיים, מקבל משמעות הרבה יותר מתגמלת.

אם פעם השתתפת במרוץ אחרי הישגים חומריים ונטית להתכופף עפ"י לחצים חברתיים שהופעלו עליך או על בני משפחה, היום אתה הרבה יותר מתחשב ברצונות ובשיגעונות שלך. הרבה יותר קל לשים פס על מה שחושבים או איך אתה ניראה כאשר אתה רוקד או משתולל עם נכד צעיר. פתאום החיים מקבלים צבעים אחרים ואתה מוכן לשקול ואפילו לעשות דברים שפעם רק המחשבה עליהם היתה מביכה ומוכנסת למגירה.

התובנות האלה מגיעות עם ניסיון החיים. הגיל מקנה לנו, אם רק נותנים לעצמנו, סוג של חופש שלא הרשינו לעצמנו בעבר כאשר נתנו לסביבה להשפיע עלינו ולכפות התנהגויות "רציניות", אחראיות ומחושבות.

בשלב מסוים אתה מתעורר ליום בו אתה מבין שעברת את מחצית חייך, בהנחה המקובלת של "עד 120". אתה מבין לפתע שהמחצית שעברה היתה קשה ומאתגרת, אבל המחצית שנותרה לך הרבה יותר קצרה. אתה עושה ספירת מלאי ומוצא שדברים רבים שרצית כבר כניראה לא תספיק או תוכל לעשות, אבל יש עדיין ממה ליהנות.

אז מה נישאר לך לעשות?
את כל אותם הדברים שעושים לך טוב. את מה שאתה עדיין יכול ולא מכאיב, או לא עושים לך סחרחורת או צרבת, או לא כרוכים בשתייה מרובה עם שרותים רחוקים. כל מה שאתה יכול לעשות לבד, בלי סיוע של אדם או מכונה.
והכי הכי חשוב, לנסות להעביר את המסר לדור הבא.
שלא יחכה עד שיבה. שידע להבחין בין מה שבאמת חשוב ומה שפחות. על מה יסתכל בעתיד במבט של פספוס  במקום עם הרגשה טובה  של חוויה, של נסיעה מהנה או הרפתקה שנשארו טבועות בנשמה.

שתהיה הבחנה בין הערך המוסף של עוד רהיט מפואר או ג'יפ מהודר מול טיול עם המשפחה או התפעמות מול יצירת אומנות גדולה.  בין הנחת מרכישה של עוד חדר או קומה מול סיפוק של מעשה יצירה.

ויפה שעה אחת …או יממה.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים  http://www.consult-to

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

What goes on after 50?

What goes on after 50?
brandon-morgan-286192
Brandon Morgan

At the age of 50 I decided to leave my job after almost 15 years of a business development and international marketing management career. By coincidence, I found a classified which offered a role, in the field I specialized at a high-tech company. Although the company was a long drive from home, since a substantial part of the job was intended to be done abroad, the distance less relevant.

The job appealed to me enormously. It promised a wealth of knowledge and experiences on my favorite areas of interest with a good salary. If I had to create a dream job, this was it.

Not an easy decision considering my age and the fact that already then, the employment situation at relatively advanced age was not trivial.

There were  significant uncertainties. Would I adapt to the position, would it suit me, would I cope with unknown technologies. I realized however, that if I did not, at that time, jump and dive in, it will not be easier later and I would regret for not trying. I felt that I must get up and make a change.

Shortly after started a cycle of events  that required me to collect and put into action all the experience, knowledge, talent and patience I had acquired through my life.

After two years at the high-tech company, 2001 arrived,with the "tech bubble burst". Many companies collapsed and closed. The company, where I held a senior position and in which I invested part of my savings was in real danger and there was a need to take measures. Among other things, we decided that I should leave, the firm couldn't afford my position.

So I found myself, two years later, older, wiser and unemployed.

The difficulty of finding a job as the years go by, does not get any easier. After the age of fifty every year that passes requires increased creative effort, patience and all the abilities you possess. Even those that during the passing of the years "fell asleep".

That period was challenging. I had to "invent" myself again. Develop methods and processes in order not to fall into a state of chronic unemployment, a serious hazard regarding the age in question. Also, had to find all the "treasures" hidden in me even those  that "rusted" over the years and turn them on again to help face the new challenge.

I put in operation lots creative thinking and in-depth examination of what I had “in stock” and what was required to create an active, focused and effective job search process.

At the same time, I decided to look for things to do while looking for work, I learned that finding things to do is crucial for mental wellbeing.

As in most cases, there were ups and downs. Attempts of jobs in different places, some of them for a limited period, some unsuccessful, some successful but without interesting options.

Every lapse in the process, every failed attempt, would involve dealing again with frustration, collecting again the pieces and a new beginning.

One of the principles I apply throughout life, is that every failure or mistake brings about a lesson and an experience to be learned.

Finally I found a job. During the last 10 years I am working in an interesting and rewarding position.

This period of turmoil that lasted several years taught me the most important lessons of my life. I got priceless insights. The experiences I had shouldn’t be wasted or dissolved into oblivion. Therefore, I decided:

Engage in delivering the knowledge and experience I have gained to others.

Spend time and mentor people who struggle to find a job or make career changes, make a living or deciding about the next step.

Assist entrepreneurs, developers, people who start to build their own business.

Train and activate the atrophied "muscles"  that helped me during the difficult periods and gave me the energy to help myself and others.

Exercise mindfulness, live in the present and use the past experiences as jump-boards for the future.

To fill the free time and life as much as possible with community and social activity. Time is our most important resource and is non-recyclable it should be spent wisely.

Can we talk about it over coffee?

972(0)52-6979815

ronen@consult-top.com

Read the rest of this entry »

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

לנהל או להיות מנוהל?

לנהל או להיות מנוהל?

החיים מזמנים לנו שמחות, הזדמנויות וגם, איך לא, התמודדויות לא פשוטות.
שמחות, כמובן אנחנו מקבלים בברכה, לא בודקים בדרך כלל איך ולמה, נהנים ומפיקים הנאה ועונג.
הזדמנויות, זה כבר עניין שונה. ראשית, יש להיות ערים ולזהות את ההזדמנות. פעמים רבות הן חולפות מולנו ותוך חוסר תשומת לב, הן חולפות, לרוב, בלי שוב. אכן, לא שווה להצטער על כך, אלא רק ללמוד מהניסיון ולשים לב בעתיד. בחיים יש הזדמנויות רבות, עלינו רק להיות מודעים. אז נוכל לזהות אותן, להחליט אם אכן אלה הזדמנויות שאנו מעריכים שיוכלו להוות מהלך מועיל לנו, לבדוק אותן ולפעול עפ"י מיטב הבנתנו ושיפוטנו.

התמודדויות, הינן "סרט" שונה לגמרי. כאן מדובר על אתגרים, לפעמים לא פשוטים הכרוכים בפגיעה פיזית או רגשית. משברים* אלה, לרוב, לא מצטמצמים להתמודדות פרטית אישית, אלא משפיעים על הסביבה הקרובה ביותר ואף לסביבה רחבה במידה זו או אחרת. למעגלי משפחה, תעסוקה, חברים וכ'.

לאורך ניסיוני נוכחתי שמבט מפוקח ואובייקטיבי, לא רק יכול, במקרים רבים לעזור בפתרון בעיות ומשברים, אלא להסיר את התפיסה של מציאות מסוימת כבעיה ולהביא להכרה שהיא בכלל נוצרה (התפיסה של ה"בעיה") עקב גישה סובייקטיבית/רגשית של הנסיבות. כלומר, מה שנתפס על ידינו כמשבר, עצם שינוי הגישה כלפיו, מעלים אותו.

יש משברים שדורשים התמודדות והתערבות של גורמים מקצועיים/קליניים. גם בהתמודדות עימם יש צורך בנקיטת גישה המתאימה במקביל לטיפולים הנדרשים ע"י גורמים מקצועיים שמהווים חלק מיישום ההחלטות הנובעות מהגישה אל המציאות.

משברים מטבעם מופיעים בלי הודעה מוקדמת תמיד בזמן הפחות מתאים וכרוכים במקרים רבים בהפעלת מערכות טכניות חיצוניות שונות. דורשים סוג של ניהול מול גורמים "סביבתיים" שונים, משפחתיים, חברתיים, ביורוקרטים, רפואיים, מנהליים וכ'.

הניהול, מסתבר, איננו נדרש רק מול גורמים חיצוניים. בראש ובראשונה, נדרשת התמודדות עצמית, אישית לוחצת תרתי משמא עם עצמנו.

כאן נכנסים אלמנטים רבי עוצמה ומתוך כך בעלי השפעה, למערכת ההפקה של "הסרט".

אני מבקש לסייג ולציין שיש משברים שדורשים התמודדות והתערבות של גורמים מקצועיים/קליניים. גם בהתמודדות עימם יש צורך בנקיטת גישה המתאימה במקביל לטיפולים הנדרשים ע"י גורמים מקצועיים שמהווים חלק מיישום ההחלטות הנובעות מהגישה אל המציאות.

בשלב זיהוי המשבר רצוי לטפל מוקדם ככל האפשר ולא להתכחש אליו או לדחות את הטיפול בו, כי אז הוא רק מתעצם ומסתבך. יש מתוך כך, להחליט מספר החלטות מתחייבות מהמצב, לא קלות בעליל:

  • לנהל אותו ולא לתת לו לנהל אותנו.
  • להיות מודע לכך שהתמודדות עם בעיה נעוצה בגישה שלנו אליה. איננו יכולים לשנות מציאות, הדבר היחיד שיכולים לעשות הוא לנקוט בגישה שתסייע לנו ולא כזו שתנציח או תעצים את ההשפעה של הבעיה או המשבר על ההוויה שלנו.
  • עם כל הקושי, (קל להגיד ולא פשוט להסיר אותה) דאגה לא עוזרת. להפך. היא מקפיאה ומונעת מחשבה צלולה והגעה להחלטות מחושבות והגיוניות.
  • החלטה על גישה פרואקטיבית.
  • לבחון את כל האפשרויות ולשאול את כל השאלות העולות במוחנו ובעיקר אלה שעולות במוחם של אנשים אוביקטיביים.
  • להסתכל על הבעיות בעיניים פקוחות מבלי להעצים אותן מעבר לממדים האמיתיים.

יש מאגר רב של שאלות וכלים על מנת לסייע להתמודדות עם משברים ובעיות.
שאלות לדוגמה שיעזרו לנו להתמודד:

ScreenHunter_31 Feb. 07 19.11.jpg

  • מה יקרה אם אעשה XXX?
  • מה יקרה אם לא אעשה XXX?
  • יש עוד נקודות מבט על הבעיה?
  • אם הייתי צריך לייעץ בבעיה דומה לחבר/בן משפחה, מה הייתי אומר?
  • אם הייתי מתייעץ עם פלוני שאני מעריך דעתו מה היה אומר לי?

שוב, יש לזכור, שאנו, בני האדם, איננו שבויים של המגבלות שלנו.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-to

*משבר- הגדרות והרחבות
החיים מזמנים לא מעט מצבים שבהם אנו נאלצים להתמודד עם אירועים קשים או מעברי חיים מאתגרים כמו לידת ילד עם מוגבלות או איתור המוגבלות בשלב מאוחר יותר.
במקרים כאלו זקוקים למענה מידי באמצעות אוזן קשבת, הכוונה או ייעוץ נקודתי. טיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח עשויים אמנם לעזור לאדם השרוי במשבר, אך קודם לכן יש להציע לפונה התערבות ראשונית, אשר תסייע לו להמשיך את מהלך חייו, עם או בלי עזרה מקצועית נוספת.
מהו משבר?
כיום נהוג להגדיר משבר בתור אובדן שיווי משקל הנובע ממפגש בין גירוי המעורר דחק (לחץ) לבין התגובות המתעוררות בעקבותיו אצל האדם. המשבר נובע מתסכולן של מטרות חשובות בחייו של האדם. בכל משבר יש לחפש את המשמעות הסובייקטיבית שלו עבור האדם החווה אותו.
חווית המשבר כרוכה בכישלון של הפעלת שיטות של פתירת בעיות המוכרות לפרט. מצב זה עשוי להותיר אותו, מצד אחד, עם חוויה קשה של חוסר אונים, ומצד שני, להניע אותו לחפש שיטות חדשות להתמודדות עם מצבו.
ההתמודדות עם רוב המשברים נמשכת בין שבוע ל-6 שבועות. חלק מהמשברים עשויים להשאיר צלקות שנשארות זמן רב יותר, אך אחרים יכולים להוביל דווקא ללמידה, לצמיחה ולהתפתחות אישית. ניתן לחלק את התפתחות המשבר ל-4 שלבים מרכזיים:
  • שלב ראשון – הצפה רגשית: ההיתקלות הראשונית עם מצב המשבר מובילה להצפה רגשית הכוללת תחושות של חרדה, בלבול קוגניטיבי, חוסר אונים ועוד. לעיתים, תוך כדי המשבר ואף לאחריו, עושה האדם שימוש במנגנוני הגנה של הכחשה או הדחקה .
  • שלב שני – מאמץ חירום לפתרון בעיה: בשלב זה האדם מנסה לגייס את משאביו כדי לנסות להתמודד בהצלחה עם מצב החירום. ההתמודדות יכולה להוביל לפתרון מוצלח כמו השלמה או תהליך בריא של אבל, או לחילופין להעמקת ההימנעות וההכחשה.
  • שלב שלישי – בלבול קוגניטיבי: בשלב זה מגיעים לשיא מאפיינים של חוסר ישע, אי שקט מוטורי, חרדה מציפה, בריחה מהמציאות ועוד.
שלב רביעי – עבודה מנטאלית: בשלב זה נפתח הפתח לפורקן מילולי ורגשי בעקבות המשבר. ישנו שיפור מסוים ביכולת ההסתגלות, המאפשר להתחיל בתהליך הבריא של הערכה מחודשת של הבעיה וחיפוש סוגים שונים של פתרון.

 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,