RSS

תגית: מוח

Believing without evidence is always morally wrong

Believing without evidence is always morally wrong

You have probably never heard of William Kingdon Clifford. He is not in the pantheon of great philosophers – perhaps because his life was cut short at the age of 33 – but I cannot think of anyone whose ideas are more relevant for our interconnected, AI-driven, digital age. This might seem strange given that we are talking about a Victorian Briton whose most famous philosophical work is an essay nearly 150 years ago. However, reality has caught up with Clifford. His once seemingly exaggerated claim that ‘it is wrong always, everywhere, and for anyone, to believe anything upon insufficient evidence’ is no longer hyperbole but a technical reality.

In ‘The Ethics of Belief’ (1877), Clifford gives three arguments as to why we have a moral obligation to believe responsibly, that is, to believe only what we have sufficient evidence for, and what we have diligently investigated. His first argument starts with the simple observation that our beliefs influence our actions. Everyone would agree that our behaviour is shaped by what we take to be true about the world – which is to say, by what we believe. If I believe that it is raining outside, I’ll bring an umbrella. If I believe taxis don’t take credit cards, I make sure I have some cash before jumping into one. And if I believe that stealing is wrong, then I will pay for my goods before leaving the store.

What we believe is then of tremendous practical importance. False beliefs about physical or social facts lead us into poor habits of action that in the most extreme cases could threaten our survival. If the singer R Kelly genuinely believed the words of his song ‘I Believe I Can Fly’ (1996), I can guarantee you he would not be around by now.

But it is not only our own self-preservation that is at stake here. As social animals, our agency impacts on those around us, and improper believing puts our fellow humans at risk. As Clifford warns: ‘We all suffer severely enough from the maintenance and support of false beliefs and the fatally wrong actions which they lead to …’ In short, sloppy practices of belief-formation are ethically wrong because – as social beings – when we believe something, the stakes are very high.

The most natural objection to this first argument is that while it might be true that some of our beliefs do lead to actions that can be devastating for others, in reality most of what we believe is probably inconsequential for our fellow humans. As such, claiming as Clifford did that it is wrong in all cases to believe on insufficient evidence seems like a stretch. I think critics had a point – had – but that is no longer so. In a world in which just about everyone’s beliefs are instantly shareable, at minimal cost, to a global audience, every single belief has the capacity to be truly consequential in the way Clifford imagined. If you still believe this is an exaggeration, think about how beliefs fashioned in a cave in Afghanistan lead to acts that ended lives in New York, Paris and London. Or consider how influential the ramblings pouring through your social media feeds have become in your very own daily behaviour. In the digital global village that we now inhabit, false beliefs cast a wider social net, hence Clifford’s argument might have been hyperbole when he first made it, but is no longer so today.

The second argument Clifford provides to back his claim that it is always wrong to believe on insufficient evidence is that poor practices of belief-formation turn us into careless, credulous believers. Clifford puts it nicely: ‘No real belief, however trifling and fragmentary it may seem, is ever truly insignificant; it prepares us to receive more of its like, confirms those which resembled it before, and weakens others; and so gradually it lays a stealthy train in our inmost thoughts, which may someday explode into overt action, and leave its stamp upon our character.’ Translating Clifford’s warning to our interconnected times, what he tells us is that careless believing turns us into easy prey for fake-news pedlars, conspiracy theorists and charlatans. And letting ourselves become hosts to these false beliefs is morally wrong because, as we have seen, the error cost for society can be devastating. Epistemic alertness is a much more precious virtue today than it ever was, since the need to sift through conflicting information has exponentially increased, and the risk of becoming a vessel of credulity is just a few taps of a smartphone away.

Clifford’s third and final argument as to why believing without evidence is morally wrong is that, in our capacity as communicators of belief, we have the moral responsibility not to pollute the well of collective knowledge. In Clifford’s time, the way in which our beliefs were woven into the ‘precious deposit’ of common knowledge was primarily through speech and writing. Because of this capacity to communicate, ‘our words, our phrases, our forms and processes and modes of thought’ become ‘common property’. Subverting this ‘heirloom’, as he called it, by adding false beliefs is immoral because everyone’s lives ultimately rely on this vital, shared resource.

While Clifford’s final argument rings true, it again seems exaggerated to claim that every little false belief we harbour is a moral affront to common knowledge. Yet reality, once more, is aligning with Clifford, and his words seem prophetic. Today, we truly have a global reservoir of belief into which all of our commitments are being painstakingly added: it’s called Big Data. You don’t even need to be an active netizen posting on Twitter or ranting on Facebook: more and more of what we do in the real world is being recorded and digitised, and from there algorithms can easily infer what we believe before we even express a view. In turn, this enormous pool of stored belief is used by algorithms to make decisions for and about us. And it’s the same reservoir that search engines tap into when we seek answers to our questions and acquire new beliefs. Add the wrong ingredients into the Big Data recipe, and what you’ll get is a potentially toxic output. If there was ever a time when critical thinking was a moral imperative, and credulity a calamitous sin, it is now.Aeon counter – do not remove

Francisco Mejia Uribe

This article was originally published at Aeon and has been republished under Creative Commons.

מודעות פרסומת
 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- נובמבר 13, 2018 ב- Uncategorized, מחשבות ותובנות

 

תגים: , , , , , , , , ,

מה משפיע עלינו

מה משפיע עלינו

"האושר הוא עניין של גישה. או שאנחנו מאמללים את עצמנו או שאנו מחליטים להיות מאושרים וחזקים. כמות המאמץ זהה". קרלוס קסטנדה


אנחנו נוטים לחשוב לעתים קרובות שהחלטות וגישות שלנו מבוססות על הגיון ומחשבה עצמאית מעמיקה.
למעשה במקרים רבים ההחלטות או הגישה שלנו אל נושא או בעיה שעומדים בפנינו מוטות ע"י גורמים קוגניטיביים שונים, כפי שנמצא המחקרים שונים.
מודעות להטיות אלו יסייעו לנו לקבל החלטות נכונות יותר עבורנו ללא השפעה חיצונית.

להלן מספר דוגמאות:

  • היוריסטיקת הזמינות* – לא כל מה שעולה במוחנו למשמע או למראה נתון מסוים הוא אכן נכון. אנו יכולים להחליט החלטות מבוססות על ניסיון או ידע שאינם מבוססים על מציאות, אלא מושפעים מהתרחשויות או סיפורים בלתי ריאליים או בלתי נכונים. למשל ידיעה על התרסקות מטוס או רצח המוני יותיר רושם עז יותר מנתונים סטטיסטים על כך שיש הרבה יותר קורבנות ממחלת סרטן הקיבה מאשר רצח המוני, או הרבה יותר הרוגים בתאונות דרכים (יומיומיות לצערנו) מאשר מתאונות טיסה. הרושם שאירועים אלו משאירים במוחנו, משפיעים על אופן המחשבה ובעקבות כך עלולים לגרום לנו להחליט החלטות לא נכונות, כמו למשל להשקיע יותר באמצעי בטחון מפני רצח המוני מאשר במניעת מחלת הסרטן.

  • תופעת העדר – ככל שמספר האנשים שמאמינים במשהו גדול יותר, גם אם אין זה מציאותי או נכון, כך ההסתברות שגם אנחנו נאמין בכך גדלה. אין זה חשוב שאכן הרכב הנמכר ביותר בארץ הוא יעיל, חסכוני ובטוח,ככל שניראה יותר מהם, נאמין שהוא אכן כזה. התופעה רווחת במיוחד בתחום הפוליטיקה והאמונות הדתיות.
  • דבקות בהחלטה – מהרגע שהחלטנו משהו, החלטה זו הופכת להיות, לכאורה, חלק מהזהות שלנו. הן מלוות אותנו ונמצאות מול עיננו, בעבודה, בחניה, במקום המגורים ואפילו במיטה לצידנו. שיקולים של בחינת אפשרויות נוספות או אחרות נדחקים מגירות העמוקות של התודעה. אין החלטות שהן 100% נכונות או לא נכונות. הם מהוות אתגר ו"איום" על זהותנו ועל איך שאנו נראים בעיני עצמנו.
  • הנחת הנחות – אנו נוטים לראות דפוסים היכן שהם למעשה לא קיימים. לעתים אנו מניחים הנחות בלתי מבוססות, למשל אם מטילים מטבע, ונופל ארבעה פעמים על "עץ" קל יהיה לנו להניח שגם בפעם החמישית זה יקרה. יש דוגמאות רבות מתחום ההימורים או משחקי ספורט. תופעה קוגניטיבית זו משמשת אותנו היטב לזהות אנשים או אירועים ולכן מנוצלת רבות לעזר ע"י אנשי מכירות, אולם עלינו להיזהר מלראות דפוסים היכן שהם לא קיימים.
  • שמרנות – קשה לנו מאוד לקבל שינויים. האדם הוא יצור של הרגלים (G. Stanley Hall). נוח לנו להמשיך לעשות את אותם הדברים אליהם התרגלנו. אנו מוצאים את עצמנו עושים יומיום את אותם הדברים באותו אופן באותם זמנים. אנו פועלים באופן אוטומטי בהתאם לגירויים הסביבתיים. נוסעים לעבודה באותו מסלול וכך גם חוזרים הביתה, לעתים רחוקות אנו משנים את התפריט היומי לחלקנו הגדול יש את אותה רשימת קניות קבועה. דבקים בסגנון לבוש, קריאה, תכניות טלוויזיה וכיו"ב. גם כאשר סביבנו הכל משתנה בקצב כזה או אחר, לא פשוט לנו לקבל את השינויים ועוד יותר קשה לשנות את הרגלים המתחייבים.
  • הטיית הנודע (confirmation bias) – אנחנו חוסמים לעתים קרובות, עובדות שאיננו רוצים לקבל או לא נוח לנו איתם, למרות שאנחנו מודעים לנכונותם. למרות הכל נחפש סיבות "מתחת לאדמה" על מנת לחזק את התפיסה שלנו.

יש עוד דפוסי הטיה רבים שאם נכיר בהשפעה שיש להם על ההחלטות והגישה שלנו בחיי היומיום, נוכל להתנהל בצורה טובה ומועילה יותר עם עצמנו ועם הסביבה.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

* היוריסטיקת הזמינות או היוריסטיקת הנגישות היא יישום פשטני של היוריסטיקה בהערכת ההסתברות על בסיס הקלות שבה אפשר לדמיין את התוצאות. כך, תוצאות שניתן לתארן ולדמיינן בקלות, המוצגות באופן טעון מבחינה רגשית, תחשבנה קלות יותר להצגה מתוצאות שקשה להבינן. התוצאה כאן היא, בדרך כלל, הטיה קוגניטיבית.

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

?מי את/ה עכשיו

מי את/ה עכשיו?

כולנו מורכבים מחלקים שונים אותם אנו "מפעילים" בהתאם לצורך ולנסיבות. כל אחד מהחלקים משתנה לאורך הזמן, מתפתח, גדל ומוסיף יכולות, מגלה כישורים ורוכש ניסיון. חלקנו, גם שוכחים או מזניחים יכולות וכישורים שאיננו משתמשים בהם ועם הזמן אלו מתנוונים. אחזור לכך בהמשך.

כבר בגיל צעיר מאוד, אנחנו מפעילים את החלקים השונים, פעם כבנים/בנות להורינו, פעם כאחים בוגרים או צעירים, כילדים במסגרת החינוכית והחברתית. בכל "הפעלה" כזו אנו פועלים בצורה שונה מתאימה לנו לאותה סיטואציה.
יכולים להיות מפונקים בבית ונועזים או גיבורים במסגרת חברתית. יכולים לבלוט בכיתה עם ידע רב, ולהיות מאופקים בהפסקות במסגרת החברתית.

ככל שנשכיל, עם ההתבגרות והניסיון, להיות מודעים לחלקים אלו של עצמנו, לכישורים, היכולות, החוזקות והחולשות שלנו, נוכל לשלב ביניהם על מנת להשיג את מבוקשנו להתנהל טוב יותר.

אנחנו ילדים של הורינו, אחים, חברים, חיילים, בעלי מקצוע, חברים בארגונים שונים ונושאי תפקידים במסגרות שונות. הכל בו בזמן. מנהלים בעבודה ועם שיחת טלפון אחת מהגן או מבית הספר מיד חובשים כובע של הורה. יכולים להיות מדען במעבדה ועם קבלת צו הופכים להיות חייל ממושמע.

כולנו עשויים חלקים חלקים ובכל חלק האני מתפקד אחרת. בכל מצב אנחנו דורשים מעצמנו דרישות שונות ומפיקים תפוקות שונות.

מה מחבר בין כל התפקידים אותם אנו ממלאים ומחליפים, לעתים מספר פעמים ביום הלוך ושוב?

אם יבקשו מאיתנו לענות על שאלה פשוטה: "מי את\ה?" מה נענה? מה הזהות שלנו? מגדר? מקצוע? מצב משפחתי? אמונה? תכונות אופי? ערכים? אפשר לענות תשובות רבות וכולן נכונות.

בתקופות שונות בחיים, התשובה הראשונה, זו שמשקפת את הזהות שלנו עשויה להשתנות.

האם התשובה העולה ראשונה במוחנו היא התשובה אותה נבטא במילים? האם מה שהיינו רוצים לענות לשואל היא מי אנחנו עכשיו או מי היינו רוצים להיות?

באיזו מידה הננו מרוצים ומסופקים עם ההוויה שלנו? האם איננו משלימים עם מצב נתון אותו אנו מקבלים כגזרת גורל?

אנחנו משתנים מהיום בו הביצית פגשה את הזירעון. שינוי לעתים קרובות הוא הרבה יותר קל, מועיל וזמין ממה שחושבים.

בואו לא נהיה שבויים של מגבלות שלנו. אפשר להפוך מגבלות ליתרונות כפי שאפשר להיווכח בקישור הבא. עובדה!

https://en.wikipedia.org/wiki/Jessica_Cox?wprov=sfla1

נכון מרשים? אם היא יכולה, למה לא אנחנו?

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

​הזמן שווה! זהב?

​הזמן שווה! זהב?

ככל שהנך מתבגר הזמן בין ימי ההולדת מתקצר.

הפנאי והסבלנות שיש לך להקשיב לשטויות מתקצרים וכן גם הסבלנות לסבול כסילים.

מאחר והזמן שאתה מעריך שנשאר לך עד שיגיע יומך הולך ומתקרב, ערך הדברים משתנה בהתאם. סדר העדיפויות מקבל סידור מחדש ודברים שאך שנים מעטות לפני נחשבו בעיניך ליקרים ללבך או משמעותיים הופכים להיות שוליים.

ערכו של רכוש, עצמים, חפצים הולך ופוחת ככל שהם לא נחוצים לתפקוד היומיומי שלך. לעומת זאת, ערכן של חוויות עולה. נסיעות, תערוכות אומנות, הצגות, קונצרטים, יחסים אישיים ובילוי עם משפחה וחברים מספקים יותר מבעבר, ותורמים לאיכות חייך. מה שנכון בכל שלב בחיים, מקבל משמעות הרבה יותר מתגמלת.

אם פעם השתתפת במרוץ אחרי הישגים חומריים ונטית להתכופף עפ"י לחצים חברתיים שהופעלו עליך או על בני משפחה, היום אתה הרבה יותר מתחשב ברצונות ובשיגעונות שלך. הרבה יותר קל לשים פס על מה שחושבים או איך אתה ניראה כאשר אתה רוקד או משתולל עם נכד צעיר. פתאום החיים מקבלים צבעים אחרים ואתה מוכן לשקול ואפילו לעשות דברים שפעם רק המחשבה עליהם היתה מביכה ומוכנסת למגירה.

התובנות האלה מגיעות עם ניסיון החיים. הגיל מקנה לנו, אם רק נותנים לעצמנו, סוג של חופש שלא הרשינו לעצמנו בעבר כאשר נתנו לסביבה להשפיע עלינו ולכפות התנהגויות "רציניות", אחראיות ומחושבות.

בשלב מסוים אתה מתעורר ליום בו אתה מבין שעברת את מחצית חייך, בהנחה המקובלת של "עד 120". אתה מבין לפתע שהמחצית שעברה היתה קשה ומאתגרת, אבל המחצית שנותרה לך הרבה יותר קצרה. אתה עושה ספירת מלאי ומוצא שדברים רבים שרצית כבר כניראה לא תספיק או תוכל לעשות, אבל יש עדיין ממה ליהנות.

אז מה נישאר לך לעשות?
את כל אותם הדברים שעושים לך טוב. את מה שאתה עדיין יכול ולא מכאיב, או לא עושים לך סחרחורת או צרבת, או לא כרוכים בשתייה מרובה עם שרותים רחוקים. כל מה שאתה יכול לעשות לבד, בלי סיוע של אדם או מכונה.
והכי הכי חשוב, לנסות להעביר את המסר לדור הבא.
שלא יחכה עד שיבה. שידע להבחין בין מה שבאמת חשוב ומה שפחות. על מה יסתכל בעתיד במבט של פספוס  במקום עם הרגשה טובה  של חוויה, של נסיעה מהנה או הרפתקה שנשארו טבועות בנשמה.

שתהיה הבחנה בין הערך המוסף של עוד רהיט מפואר או ג'יפ מהודר מול טיול עם המשפחה או התפעמות מול יצירת אומנות גדולה.  בין הנחת מרכישה של עוד חדר או קומה מול סיפוק של מעשה יצירה.

ויפה שעה אחת …או יממה.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים  http://www.consult-to

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

מי חזק?

מי חזק?

אנשים חזקים הם לאו דווקא בעלי שרירים או כושר פיזי מעולה.

אנשים חזקים מתמודדים בהצלחה באתגרים יותר קשים ומסובכים מהרמת משקולות או משיכת קטר של רכבת.

אנשים חזקים באמת רואים במכשול אתגר, בטעות הזדמנות ללמוד, בניסיון כושל, מקפצה.

אנשים חזקים נמנעים מלהקשיב ל"גונבי החלומות" שסביבם. לא שומעים להערותיהם של "אנשים רעילים" או כאלה שרואים שחורות, פסימיים ומדכאים יוזמה, יצירתיות והעזה.

מאמצים שינויים בחדווה, יותר מכך, יוצרים שינויים. אנשים חזקים הינם גמישי מחשבה, לא שבויים של תפיסות מקובלות ובוודאי לא שבויים של המגבלות שלהם.

אנשים אלה לא מנסים למצוא חן בעיני כולם ולהתחבב על הכל. הם אומרים לא כאשר זה מתבקש ואינם מהססים לשנות כיוון באומץ כאשר ניראה להם שהדרך בה הולכים כבר לא מובילה לאן שהם רוצים להגיע.

אנשים חזקים, למרות החשש, מעיזים וחותרים לעבר היעד, גם אם הזרם מתנגד.

אנשים חזקים יודעים לנווט בין העבודה לאיכות החיים שלהם, של המשפחה, דואגים לבריאותם הפיזית והנפשית.

אנשים חזקים מטפחים את הכישרונות שלהם, נוברים באוצרות החבויים שלהם מוציאים אותם שוב לאור ומחזירים אותם לשימוש.

אנשים חזקים יכולים לסלוח לעצמם ולזולת. יכולים להסיר מהדרך כעסים, קנאה, וכל מה שלא תורם ורק מכביד על המסע לעבר המטרה.

אנשים חזקים יודעים, בעת הצורך, להתעודד ולעודד ולמשוך איתם אחרים, לתת להם השראה ותקווה.

אנשים חזקים לא נרתעים מקושי. תירוצים לא מהווים חלק מארגז הכלים שלהם.

אנשים חזקים הופכים חסרון ליתרון.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

איך שצעקו, עלי?

איך שצעקו, עלי?

עלי? באמת?

אחרי כמה ימים בבקו"ם, מגיעים ליום הראשון בטירונות. חורף 1969. בסיס ירדני לשעבר, אי שם בגדה המערבית (עדיין לא המציאו את "יהודה ושומרון").

ScreenHunter_53 Jun. 13 20.24

יורדים מהמשאית, כן, אוטובוסים יש באותה תקופה רק בחיל האוויר. עם המדים החדשים והלא מתאימים, הקיטבג והחששות בלב ובבטן.
כמה מכ"ים מזרזים אותנו. רצים בגשם, בקושי, עם הציוד והנעליים הנוקשות על דרך בוצית לעבר המבנים ואז נשמעת שאגה – "חייל!"
התואר הזה, מסתבר נטמע מהר מאוד. הזהות החדשה, הבוטה, המקיפה גורמת לי להישמע לקריאה, להפנות את פניי לכיוונה לראות מולי במרחק לא גדול, חייל שניראה כמו מפקד עם כל מיני סמלים, שרוכים וכ' מסתכל אלי בעיניים, מצביע על פרצופי וצועק "תזהר לך! נכנסת לי בין העיניים"! הסתבר לי בדיעבד שהיה זה הוד רוממותו סמל המחלקה.
בהסתכלות לאחור, הוא לא פנה למישהו מסוים. אמירתו היתה מופנית לכל מי שהסתובב. אבל היא בהחלט השפיע מאוד על ההרגשה באותו רגע וגם על היחס אליו לאורך השבועות הבאים.
המשפט הזה, בצורה בה הוא נאמר, גון הדיבור, העוצמה, ליווי האמירה במבט הזה, בהפניית האצבע מהעיניים שלו לעבר הכיוון שלי, צרבו בזכרוני רושם בל ימחה.

האירוע השאיר גם כמה תובנות ושיעורים לחיים.

לא לקחת אישית דברים שאינך הנמען המפורש שלהם.

לא להסתובב או לענות כשלא פונים אליך.

עוצמת הקול בהם נאמרים הדברים לא נותנת להם תוקף.

אפשר להשפיע על אנשים במצבים שונים גם כשאין משמעות לדברים, ובלבד שליווית את אותם בשפת גוף מתאימה.

זכרונות אינם נמחקים ועשויים לסייע לנו בחיים.

לכן יש חשיבות לדברים שנאמרים, גם למי שמדבר וגם לשומעים ולמקשיבים.

לא לקחת אישית דברים שאינך הנמען המפורש שלהם
יש לנו נטייה לערב רגשית דברים שנאמרים עם השיחות הפנימיות שלנו. לעתים קרובות כאשר אנחנו שמעים סיפור על מקרה, הערה או תגובה של מישהו לדבר שקרה, זה מעלה בנו זכרון או הרגשה, תחושה שמתקשרת ומתייחסת אלינו, כאשר למעשה בהחלט יכול להיות שאין הדבר נאמר ביחס אלינו. פעמים רבות עוד בטרם המדבר סיים את דבריו אנחנו כבר ניסחנו בראש את התגובה. לפעמים זה יכול להיות בנוסח "אצלי קרה משהו הרבה יותר קשה/כואב/עצוב/מצחיק" וכ'. מדי פעם עוד לפני סיום דבריו יש לנו תשובה מוחצת העונה על מדוע מה שהוא אומר לא נכון, לא מדויק, או במקרה הקיצוני למה איננו אשמים במה שהוא אומר למרות שלא היתה כוונה להאשים או להטיל אחריות עלינו.

לא להסתובב או לענות כשלא פונים אליך
לא כל שיחה שמתקיימת בסביבתך מצריכה את התגובה האישית שלך ו/או מכוונת אליך. "שתיקה שווה זהב", "סייג לחוכמה שתיקה", "מוטב לשתוק ושיחשבו שאתה חכם מלדבר ולהוכיח את ההיפך". יש אין ספור פתגמים המלמדים את העיקרון הזה, ודי לחכימא ברמיזא.

עוצמת הקול בהם נאמרים הדברים לא נותנת להם תוקף
imageכאשר דברים נאמרים בצעקות, הם לא יותר ברורים. במקרה הטוב מעוררים תגובה של "ברח או הלחם" (fight or fly). עוצמת הקול לא הופכת את מה שנאמר לדברי טעם או חוכמה. להפך. זה מעורר התנגדות וסלידה. לרוב מי שצועק, נוקט בצורת תקשורת זו כי הוא יודע שמה שיש לו להגיד הוא חסר תכלית, מהות וכ'.
דברים שנאמרים ברוגע, בשקט ובכנות, משפיעם וניתנים להקשבה והבנה.

אפשר להשפיע על אנשים במצבים שונים גם כשאין משמעות לדברים, ובלבד שליווית את אותם בשפת גוף מתאימה
כמה פעמים בילדותינו להורים, למורה ולפעמים לכל מבוגר היה די במבט משמעותי על מנת להבהיר את דעתו או רצונו? מחקרים ומאמרים רבים מספור מדגימים שפת גוף אילמת שלעתים קרובות מבטאת בצורה חד משמעית  מה שבמילים יותר קשה להביע.

זכרונות אינם נמחקים ועשויים לסייע לנו בחיים
אם אנחנו בריאים, כל הזיכרונות שלנו אצורים במוח. אם ה"מתג" המתאים יופעל, בעת הצורך או באירוע מתאים הזכרון המסוים יצוץ ויעלה למודעות. למעשה אפשר במקרים רבים, לגרום לזכרונות להעלות מה"מגירה" של תת המודע לפני השטח של המודע ולנצל אותם על מנת להשתמש בהם להחלפה של הרגלים לא רצויים ברצויים, לחזק ביטחון, אורח חיים בריא יותר, לעזור לנו לעשות דברים הזקוקים ל"דחיפה" קטנה או גדולה על מנת להניע אותם (אותנו) לעשייה.

ScreenHunter_52 Jun. 13 20.19

אלו הם חלק מה"שיעורים" והתובנות אותם למדתי מהמקרה הבודד שספרתי. כמוהו אנחנו חווים רבים בחיינו. יש מקרים שבהם חשנו תחושות של הצלחה, יש כאלה של אושר, סיפוק וגם תסכול או אכזבה. כל מקרה כזה השאיר זכרון טמון במגירה שלו. מכל מקרה כזה ניתן ללמוד ולהפיק תועלת להמשך. אנחנו יכולים (לדעתי גם צריכים) "לשחק" איתם לחבר ביניהם, לנתח אותם לבדוק מה ניתן ללמוד מהם אילו לקחים ניתן להפיק וליישם על מנת לעזור לעצמינו ולסביבה.

לצורך זה יש כלים לא מעטים. שאלו אותי:
התקשר
©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים  http://www.consult-top.com

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- יוני 13, 2017 ב- אימון אישי, מחשבות ותובנות

 

תגים: , , , , , , , , , , , ,

מה שכחת?

מה שכחת?

משהו אישי

ScreenHunter_45 Jun. 05 20.44

החנות של אבא

 עליתי לארץ לפני 54 שנים.

כ-30 שנים מהעליה לא בקרתי בעיר הולדתי בה גרתי עד גיל 12. לא הרגשתי געגוע או צורך לחזור. שום דבר לא משך אותי לשם. משפחה כמעט ולא נשארה שם וחלק מאלה שנשארו באו לבקר. עם חלק אחר הקשר התרופף. רוב החברים הקרובים גם עלו. החיים זרמו לכיוונים שונים והנושא לא ממש עניין.

אחד הזרמים של חיי הביאוני אל תפקיד שהיה כרוך בנסיעות למקומות שונים בעולם. באחת ההזדמנויות, הייתי צריך להגיע לארץ הולדתי. סוכנת הנסיעות שידעה מהיכן הגעתי הפתיעה אותי בכרטיס טיסה ללא עלות לעיר הולדתי. כמובן שלא סירבתי להזדמנות הזו.

מאחר וזו היתה נסיעת עסקים עמוסה בפגישות עבודה שהצריכה הכנה מרובה לפני ובמשך הנסיעה, הראש לא היה פנוי למחשבות על הביקור הלא מתוכנן בעיר הולדתי.

עם סיום עיסוקי הגעתי לשם. שמחתי לפגוש את בן הדוד היחיד שאיתו הייתי בקשר רצוף, להכיר את משפחתו שלא פגשתי מעולם. התארחתי בביתו, ישבנו בערב לדבר, "להשלים פערים". בבוקר אשתו והוא, אנשים עסוקים בתפקידים חשובים, יצאו לעבודתם ואני יצאתי לטייל ברגל במרכז העיר. בזמנו, לאבי היתה חנות גדולה ומוכרת ברחוב הראשי של העיר.

עברתי בדרכי במקומות שלא ראיתי מעל 30 שנים. לא היתה לי בעיה לזהות. לא היתה גם בעיה לנווט את דרכי. הופתעתי. ואז הגעתי לרחוב הראשי, למקום בו היתה החנות. בעל קיוסק שכן, בו עצרתי לקנות לי משקה קר, ראה אותי ומיד אמר, "אתה הבן של נתן". שוב הופתעתי, הפעם עוד יותר. אחרי תקופה כה ארוכה, הוא ראה בי את דמותו של אבי. הוא זכר אותו, מיד הסיק שאני בנו. התרגשתי, נדהמתי.

ScreenHunter_46 Jun. 05 20.45

כך זה ניראה אז הרחוב הראשי

המשכתי בטיול הרגלי. פסעתי על אותן מדרכות בהן הייתי הולך מדי יום יותר מפעם אחת. רגליי הביאוני לפתח חנות שהיתה בבעלות אחת המשפחות שאיתם היינו בידידות קרובה.

לא חשבתי על זה קודם. לא תכננתי, לא התכוונתי, הגעתי. בפנים היו שני אנשים ששרתו מספר לקוחות. עמדתי בתוך החנות, סמוך לכניסה מספר דקות והסתכלתי קפוא על החנוונים. בהבזק של רגע זיהיתי את זוג האחים, אחד בגילי, והשני שנתיים מבוגר ממנו. זו היתה החנות של הוריהם, היא עדיין קיימת. הם ממשיכים את הוריהם. היינו חברי ילדות. היינו חברים באותה תנועת נוער, למדנו באותה כיתה ושיחקנו ביחד.

עמדתי דום, לא מסוגל להוציא מילה גם כאשר שניהם הרימו את מבטם ושאלו אותי כהרגל חנוונים, במה אני מתעניין, ואז שניהם זיהו אותי וצעקו את שמי.

"פלונטר" בגרון. חוסר אפשרות להוציא מילה, דמעות התרגשות מציפות את העיניים וחיבוק משולש הדוק וממושך.

גם עכשיו כשאני כותב את הדברים עדיין עולה התרגשות.

אז נפתחו הזיכרונות, המשך הטיול בעיר הביאו אותי למקומות כאילו נשכחים, בתי הספר, הקן של התנועה, הבית שלנו, הבית של הדודים ועוד.

ההתרגשות היתה גדולה והחוויה מסעירה.

אכן מקומות כאילו נשכחים. היום אני יודע. מתעניין בענייני מוח ומודעות. מאמן, לומד עוד.

המוח אוגר. גם דברים שאנו חושבים שחלפו, נשכחו נמצאים שם. חוויה טראומתית לא תיתן להם לשקוע ותטריד. חוויות ואירועים רגילים ושגרתיים מוכנסים למגירות "ארכיב". המוח, בעת הצורך ידע לפתוח את המגירות ויעלה אותם למודעות.

בין כל זיכרונות הידע הצבור במוחנו יש דברים רבים שאפשר להשתמש בהם על מנת לממש רצונות, לשנות הרגלים ולהפיק מהם תועלות להווה.

ניתן לשחזר ולהשתמש בזיכרונות של אירועים, חוויות ומעשים מהנים ומספקים מהעבר על מנת לעשות דברים שרוצים גם כאשר אנו מרגישים ש"שרירי" הרצון והכוונות קצת התנוונו או התרופפו.

עובדה. ללא כתובת וללא "ווייז" הגעתי בלי כוונה וללא משים לכתובות מדויקות. אנשים זיהו אותי גם כשלא ראו אותי מעל 30 שנה בזכות דמותו הצרובה לטובה של אבי בזיכרונם.

גם אתם יכולים להוציא את רצונכם אל הפועל בזכות היכולות הטמונות בזיכרון ובתת מודע.

אשמח לעזור.

התקשר

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,