RSS

תגית: למידה

Believing without evidence is always morally wrong

Believing without evidence is always morally wrong

You have probably never heard of William Kingdon Clifford. He is not in the pantheon of great philosophers – perhaps because his life was cut short at the age of 33 – but I cannot think of anyone whose ideas are more relevant for our interconnected, AI-driven, digital age. This might seem strange given that we are talking about a Victorian Briton whose most famous philosophical work is an essay nearly 150 years ago. However, reality has caught up with Clifford. His once seemingly exaggerated claim that ‘it is wrong always, everywhere, and for anyone, to believe anything upon insufficient evidence’ is no longer hyperbole but a technical reality.

In ‘The Ethics of Belief’ (1877), Clifford gives three arguments as to why we have a moral obligation to believe responsibly, that is, to believe only what we have sufficient evidence for, and what we have diligently investigated. His first argument starts with the simple observation that our beliefs influence our actions. Everyone would agree that our behaviour is shaped by what we take to be true about the world – which is to say, by what we believe. If I believe that it is raining outside, I’ll bring an umbrella. If I believe taxis don’t take credit cards, I make sure I have some cash before jumping into one. And if I believe that stealing is wrong, then I will pay for my goods before leaving the store.

What we believe is then of tremendous practical importance. False beliefs about physical or social facts lead us into poor habits of action that in the most extreme cases could threaten our survival. If the singer R Kelly genuinely believed the words of his song ‘I Believe I Can Fly’ (1996), I can guarantee you he would not be around by now.

But it is not only our own self-preservation that is at stake here. As social animals, our agency impacts on those around us, and improper believing puts our fellow humans at risk. As Clifford warns: ‘We all suffer severely enough from the maintenance and support of false beliefs and the fatally wrong actions which they lead to …’ In short, sloppy practices of belief-formation are ethically wrong because – as social beings – when we believe something, the stakes are very high.

The most natural objection to this first argument is that while it might be true that some of our beliefs do lead to actions that can be devastating for others, in reality most of what we believe is probably inconsequential for our fellow humans. As such, claiming as Clifford did that it is wrong in all cases to believe on insufficient evidence seems like a stretch. I think critics had a point – had – but that is no longer so. In a world in which just about everyone’s beliefs are instantly shareable, at minimal cost, to a global audience, every single belief has the capacity to be truly consequential in the way Clifford imagined. If you still believe this is an exaggeration, think about how beliefs fashioned in a cave in Afghanistan lead to acts that ended lives in New York, Paris and London. Or consider how influential the ramblings pouring through your social media feeds have become in your very own daily behaviour. In the digital global village that we now inhabit, false beliefs cast a wider social net, hence Clifford’s argument might have been hyperbole when he first made it, but is no longer so today.

The second argument Clifford provides to back his claim that it is always wrong to believe on insufficient evidence is that poor practices of belief-formation turn us into careless, credulous believers. Clifford puts it nicely: ‘No real belief, however trifling and fragmentary it may seem, is ever truly insignificant; it prepares us to receive more of its like, confirms those which resembled it before, and weakens others; and so gradually it lays a stealthy train in our inmost thoughts, which may someday explode into overt action, and leave its stamp upon our character.’ Translating Clifford’s warning to our interconnected times, what he tells us is that careless believing turns us into easy prey for fake-news pedlars, conspiracy theorists and charlatans. And letting ourselves become hosts to these false beliefs is morally wrong because, as we have seen, the error cost for society can be devastating. Epistemic alertness is a much more precious virtue today than it ever was, since the need to sift through conflicting information has exponentially increased, and the risk of becoming a vessel of credulity is just a few taps of a smartphone away.

Clifford’s third and final argument as to why believing without evidence is morally wrong is that, in our capacity as communicators of belief, we have the moral responsibility not to pollute the well of collective knowledge. In Clifford’s time, the way in which our beliefs were woven into the ‘precious deposit’ of common knowledge was primarily through speech and writing. Because of this capacity to communicate, ‘our words, our phrases, our forms and processes and modes of thought’ become ‘common property’. Subverting this ‘heirloom’, as he called it, by adding false beliefs is immoral because everyone’s lives ultimately rely on this vital, shared resource.

While Clifford’s final argument rings true, it again seems exaggerated to claim that every little false belief we harbour is a moral affront to common knowledge. Yet reality, once more, is aligning with Clifford, and his words seem prophetic. Today, we truly have a global reservoir of belief into which all of our commitments are being painstakingly added: it’s called Big Data. You don’t even need to be an active netizen posting on Twitter or ranting on Facebook: more and more of what we do in the real world is being recorded and digitised, and from there algorithms can easily infer what we believe before we even express a view. In turn, this enormous pool of stored belief is used by algorithms to make decisions for and about us. And it’s the same reservoir that search engines tap into when we seek answers to our questions and acquire new beliefs. Add the wrong ingredients into the Big Data recipe, and what you’ll get is a potentially toxic output. If there was ever a time when critical thinking was a moral imperative, and credulity a calamitous sin, it is now.Aeon counter – do not remove

Francisco Mejia Uribe

This article was originally published at Aeon and has been republished under Creative Commons.

מודעות פרסומת
 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- נובמבר 13, 2018 ב- Uncategorized, מחשבות ותובנות

 

תגים: , , , , , , , , ,

סיפורה של נורית

סיפורה של נורית

סיפורה של נורית

לאחרונה, נורית (שם בדוי) קמה בבוקר לעבודה בלי אותן האנרגיות והדחף שהיו לה פעם.

העבודה והתפקיד שהלהיבו אותה בעבר, כבר לא כל כך מלהיבות. העניין פחת, ובכלל היא מוטרדת ולא מוצאת את עצמה.

מה השתנה?

הכל – כולנו משתנים כל הזמן. גם נורית משתנה, משנה דעות, ערכים, הנאות, הרגלים ובעיקר חלומות ומטרות שמתפתחים או מתווספים עם הזמן, שינויים במצב האישי והגיל.

אז? מה אפשר לעשות? איך מתמודדים עם המצב המשתנה?

עלינו לקחת את הזמן ולבחון בכנות הראויה התחושות, את אותם הדברים שהבטן והלב מנסים להראות לנו בסדרה של רמזים שונים.

במאמר על שמיעה והקשבה שפרסמתי, התייחסתי לנושא גם בהיבט של הקשבה לשיחות הפנימיות שאנחנו מנהלים עם עצמנו. כאן אתייחס להקשבה לעצמנו.

ראשית על נורית לבחון את ההתנהלות השוטפת שלה ולשים לב האם יש שינוים בהרגשה הכללית ובדפוסי התנהגות בלתי מודעים.

אם אכן תזהה שינויים, יקל עליה לאבחן את המצב ובהמשך גם להחליט על הנהגת שינוי בהתאם להקשבה העצמית לנטיותיה ורצונותיה.

בין יתר הסימנים או הרמזים בהם ניתן להבחין אמנה כמה לדוגמה:

  • כמיהה שיגיע כבר יום חמישי – שבוע העבודה נעשה ארוך ולעומתו הסבלנות מתקצרת.
  • הקימה בבוקר כבר לא כל כך קלה כמו שהיתה בעבר.
  • רמת האנרגיות בעבודה נמוכות.
  • נטיה לעסוק בדברים שהם לא במוקד העיסוק העיקרי.
  • הפוקוס הרבה פחות חד ויותר מפוזר.
  • אין ייסורי מצפון על השקעה פחותה מ-100% בתפקיד.
  • מרבים להביט בשעון.
  • הסבלנות לעמיתים ולסביבת העבודה פוחתת.
  • חושבים על כך שהיינו מעדיפים עיסוק שונה.

אם נורית תזהה כמה מהסימנים הנ"ל או דומים להם בהוויה השוטפת שלה, בעבודה או בבית, יש להניח שתמצא שנדרש "תיקון" או שינוי על מנת לצאת מהמעגל הזה. המשך התנהלות ללא נקיטת צעדים משמעותיים, עשוי להגביר את חוסר שביעות רצונה ויגרום לתהליך יותר קשה של ניהול השינוי. עדיף להתמודד עם הבעיות בעודן בשלבי התחלה, כמו עם כל דבר.

הצעד הראשון הוא להקשיב לעצמה. לזהות ולהבין מה גורם לאותן תופעות. אילו מאוויים חדשים "צמחו" לה שלא מביאים לידי ביטוי את הצרכים החדשים או הסיפוק המבוקש. מה היא רוצה במקומם.

הקשבה עצמית כרוכה בפתיחות לקבל את העובדה שאנחנו משתנים. שדפוסי התנהגות שסיגלנו לעצמנו מתוך הרגל, חינוך מהבית, השפעות חיצוניות, מוסכמות חברתיות רווחות בסביבה בה אנו מתנהלים, אינן בהכרח כורח המציאות. בשלב הנוכחי של חייה זקוקה נורית להקשיב למה שליבה ובטנה אומרים, אפילו אם זה לא לגמרי מסתדר עם מה שהראש אומר, כי יתכן שלו קשה יותר לקבל, רציונלית, את הצורך בשינוי. "הראש", "השכל" עסוקים בחומר, במציאות, חוסר רצון לצאת מאזור הנוחות, בחשש לפנות לכיוונים חדשים. אינטואיטיבית נורית יודעת שעליה לעשות משהו. רגשית, ההרגשה של ההווה לא טובה, אבל ההיגיון נאחז במציאות המוכרת ובביטחון של הידוע והמוכר. כך נוצר סוג של קונפליקט בין הכמיהה למהלך שישפר את העתיד לבין הישארות במוכר והנוח לכאורה. הנוח הוא לא באמת נוח כפי שמבטאים כל הסימנים שהזכרנו קודם.

יש דרכים וכלים מגוונים על מנת לברר את הסוגיות הללו. לרוב , נדרש סיוע בבניית תהליך מסודר ומובנה על מנת לברר את הרצונות והצרכים החדשים. ברגע שאלה ברורים, יש כיוון ויעדים וניתן להתחיל בניהול השינוי.

על כך אשמח לשוחח ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

כמו התחלה של בדיחה – היה פעם איש עשיר

כמו התחלה של בדיחה – היה פעם איש עשיר

לאחרונה, סיים מתאמן סדרת אימון איתי. החליט בנקודה מסוימת בחייו שהוא זקוק לשינוי. פנה אלי לסיוע, אסף את כישוריו, ניסיונו, הכישרונות שלו ובעיקר את רצונו העז להגשים חלום והביא עצמו, באמצעות כל האוצרות האלו שלו, לידי מעשה.

ביקש לקדם מיזם עסקי אותו התחיל. במסגרת האימון בחן את מטרותיו, חלומותיו, העקרונות, והאמונות שמנחים אותו, עיצב חזון והובן לו שהמיזם איננו עומד בפני עצמו, שהוא כרוך בשינויים משמעותיים בהתנהלות חייו. שנויים בסדרי עדיפויות ושיפור עמדות במרבית התחומים, הבריאותיים, האישיים, החברתיים, הכלכליים, המשפחתיים ועוד.

ערך מדרג מעודכן של הדברים שאכן חשובים לו על מנת להצליח. במהלך הבחינה התבררו לו, מה המטרה, ומה האמצעים, מה החזון ואלו כלים נדרשים על מנת להפכו למציאות.

ואז נזכרתי בסיפור ששמעתי:

Photo by Anton Darius | @theSollers on Unsplash

איש עשיר מאוד היה על ערש דוואי. ביקש מרעייתו, מאחר והיה קמצן וחמדן, שתקבור אותו עם כל הונו. אחרי הלוויה, חברתה הטובה באה לנחם אותה ותוך כך שאלה אותה אם באמת קברה אותו עם כל כספו. "כמובן", ענתה, "הרי זו היתה צוואתו, רשמתי צ'ק ושמתי בארון".

?המסקנה

מה אנחנו לוקחים איתנו במותנו ומה ברצוננו להשאיר אחרינו.

אז כנראה שאיתנו לא ניקח דבר חומרי כלשהו. אנו "לוקחים" עמנו את החוויות, האירועים ששווה לאצור אותם, זכרונות טובים של אושר, משפחה, אהבה, הצלחות שלנו, גאווה על הצלחותיהם של הילדים והנכדים. אלה הדברים, לדעתי ולדעת רובנו, החשובים שאנחנו משאירים בלכתנו. אבל חשוב מה עושים. איך צוברים, משמרים ומורישים את אותם הדברים.

מה עושים היום,מה סולם העדיפויות שלנו. איך ומה יכולים לתרום לסביבה, לקרובים, לעצמנו. איך אנחנו עושים שיהיה טוב, איך מגשימים משאלות ולא רק רוקמים חלומות, אלא, בעיקר איך מוציאים אותם לפועל.

מה גורם לנו סיפוק ונחת, איזו הרגשה יש לנו בזמן שאנחנו עושים מעשה? מה מעניק לנו את אותה הרגשה של סיפוק והצלחה?

הכל תלוי בערכים ובאמונות שלנו הנכונים לעת המסוימת.

בשלבים שונים בחיינו, האמונות והערכים שלנו ובעקבותיהם הדברים שמספקים אותנו, משתנים.

ככל שהצרכים הבסיסיים שלנו משתנים, בתקווה שמשתפרים, כך השאיפות שלנו, היעדים, משתנים.

מה שנחשב בעבר לשיא הצלחה, עבר למגירת הזיכרונות. אם נרצה להמשיך לחיות חיים בעלי משמעות, עלינו לשאוף לשיא חדש. כיבוש עוד פסגה מאתגרת יותר.

כמו המתאמן שהחליט ושינה, העביר שלב בחיים, התקדם, התפתח ורץ קדימה עם החלום והחזון. נחוש להגיע למטרה ואז להציב לעצמו מטרה נוספת ומאתגרת.

איך מנהלים בצורה מיטבית את השינויים הנדרשים במעשינו בהמשך לחלומות, לצרכים ולרצונות המתחלפים?

על כך אשמח לשוחח ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

 

תגים: , , , , , , , , , , ,

מה משפיע עלינו

מה משפיע עלינו

"האושר הוא עניין של גישה. או שאנחנו מאמללים את עצמנו או שאנו מחליטים להיות מאושרים וחזקים. כמות המאמץ זהה". קרלוס קסטנדה


אנחנו נוטים לחשוב לעתים קרובות שהחלטות וגישות שלנו מבוססות על הגיון ומחשבה עצמאית מעמיקה.
למעשה במקרים רבים ההחלטות או הגישה שלנו אל נושא או בעיה שעומדים בפנינו מוטות ע"י גורמים קוגניטיביים שונים, כפי שנמצא המחקרים שונים.
מודעות להטיות אלו יסייעו לנו לקבל החלטות נכונות יותר עבורנו ללא השפעה חיצונית.

להלן מספר דוגמאות:

  • היוריסטיקת הזמינות* – לא כל מה שעולה במוחנו למשמע או למראה נתון מסוים הוא אכן נכון. אנו יכולים להחליט החלטות מבוססות על ניסיון או ידע שאינם מבוססים על מציאות, אלא מושפעים מהתרחשויות או סיפורים בלתי ריאליים או בלתי נכונים. למשל ידיעה על התרסקות מטוס או רצח המוני יותיר רושם עז יותר מנתונים סטטיסטים על כך שיש הרבה יותר קורבנות ממחלת סרטן הקיבה מאשר רצח המוני, או הרבה יותר הרוגים בתאונות דרכים (יומיומיות לצערנו) מאשר מתאונות טיסה. הרושם שאירועים אלו משאירים במוחנו, משפיעים על אופן המחשבה ובעקבות כך עלולים לגרום לנו להחליט החלטות לא נכונות, כמו למשל להשקיע יותר באמצעי בטחון מפני רצח המוני מאשר במניעת מחלת הסרטן.

  • תופעת העדר – ככל שמספר האנשים שמאמינים במשהו גדול יותר, גם אם אין זה מציאותי או נכון, כך ההסתברות שגם אנחנו נאמין בכך גדלה. אין זה חשוב שאכן הרכב הנמכר ביותר בארץ הוא יעיל, חסכוני ובטוח,ככל שניראה יותר מהם, נאמין שהוא אכן כזה. התופעה רווחת במיוחד בתחום הפוליטיקה והאמונות הדתיות.
  • דבקות בהחלטה – מהרגע שהחלטנו משהו, החלטה זו הופכת להיות, לכאורה, חלק מהזהות שלנו. הן מלוות אותנו ונמצאות מול עיננו, בעבודה, בחניה, במקום המגורים ואפילו במיטה לצידנו. שיקולים של בחינת אפשרויות נוספות או אחרות נדחקים מגירות העמוקות של התודעה. אין החלטות שהן 100% נכונות או לא נכונות. הם מהוות אתגר ו"איום" על זהותנו ועל איך שאנו נראים בעיני עצמנו.
  • הנחת הנחות – אנו נוטים לראות דפוסים היכן שהם למעשה לא קיימים. לעתים אנו מניחים הנחות בלתי מבוססות, למשל אם מטילים מטבע, ונופל ארבעה פעמים על "עץ" קל יהיה לנו להניח שגם בפעם החמישית זה יקרה. יש דוגמאות רבות מתחום ההימורים או משחקי ספורט. תופעה קוגניטיבית זו משמשת אותנו היטב לזהות אנשים או אירועים ולכן מנוצלת רבות לעזר ע"י אנשי מכירות, אולם עלינו להיזהר מלראות דפוסים היכן שהם לא קיימים.
  • שמרנות – קשה לנו מאוד לקבל שינויים. האדם הוא יצור של הרגלים (G. Stanley Hall). נוח לנו להמשיך לעשות את אותם הדברים אליהם התרגלנו. אנו מוצאים את עצמנו עושים יומיום את אותם הדברים באותו אופן באותם זמנים. אנו פועלים באופן אוטומטי בהתאם לגירויים הסביבתיים. נוסעים לעבודה באותו מסלול וכך גם חוזרים הביתה, לעתים רחוקות אנו משנים את התפריט היומי לחלקנו הגדול יש את אותה רשימת קניות קבועה. דבקים בסגנון לבוש, קריאה, תכניות טלוויזיה וכיו"ב. גם כאשר סביבנו הכל משתנה בקצב כזה או אחר, לא פשוט לנו לקבל את השינויים ועוד יותר קשה לשנות את הרגלים המתחייבים.
  • הטיית הנודע (confirmation bias) – אנחנו חוסמים לעתים קרובות, עובדות שאיננו רוצים לקבל או לא נוח לנו איתם, למרות שאנחנו מודעים לנכונותם. למרות הכל נחפש סיבות "מתחת לאדמה" על מנת לחזק את התפיסה שלנו.

יש עוד דפוסי הטיה רבים שאם נכיר בהשפעה שיש להם על ההחלטות והגישה שלנו בחיי היומיום, נוכל להתנהל בצורה טובה ומועילה יותר עם עצמנו ועם הסביבה.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

* היוריסטיקת הזמינות או היוריסטיקת הנגישות היא יישום פשטני של היוריסטיקה בהערכת ההסתברות על בסיס הקלות שבה אפשר לדמיין את התוצאות. כך, תוצאות שניתן לתארן ולדמיינן בקלות, המוצגות באופן טעון מבחינה רגשית, תחשבנה קלות יותר להצגה מתוצאות שקשה להבינן. התוצאה כאן היא, בדרך כלל, הטיה קוגניטיבית.

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

?מי את/ה עכשיו

מי את/ה עכשיו?

כולנו מורכבים מחלקים שונים אותם אנו "מפעילים" בהתאם לצורך ולנסיבות. כל אחד מהחלקים משתנה לאורך הזמן, מתפתח, גדל ומוסיף יכולות, מגלה כישורים ורוכש ניסיון. חלקנו, גם שוכחים או מזניחים יכולות וכישורים שאיננו משתמשים בהם ועם הזמן אלו מתנוונים. אחזור לכך בהמשך.

כבר בגיל צעיר מאוד, אנחנו מפעילים את החלקים השונים, פעם כבנים/בנות להורינו, פעם כאחים בוגרים או צעירים, כילדים במסגרת החינוכית והחברתית. בכל "הפעלה" כזו אנו פועלים בצורה שונה מתאימה לנו לאותה סיטואציה.
יכולים להיות מפונקים בבית ונועזים או גיבורים במסגרת חברתית. יכולים לבלוט בכיתה עם ידע רב, ולהיות מאופקים בהפסקות במסגרת החברתית.

ככל שנשכיל, עם ההתבגרות והניסיון, להיות מודעים לחלקים אלו של עצמנו, לכישורים, היכולות, החוזקות והחולשות שלנו, נוכל לשלב ביניהם על מנת להשיג את מבוקשנו להתנהל טוב יותר.

אנחנו ילדים של הורינו, אחים, חברים, חיילים, בעלי מקצוע, חברים בארגונים שונים ונושאי תפקידים במסגרות שונות. הכל בו בזמן. מנהלים בעבודה ועם שיחת טלפון אחת מהגן או מבית הספר מיד חובשים כובע של הורה. יכולים להיות מדען במעבדה ועם קבלת צו הופכים להיות חייל ממושמע.

כולנו עשויים חלקים חלקים ובכל חלק האני מתפקד אחרת. בכל מצב אנחנו דורשים מעצמנו דרישות שונות ומפיקים תפוקות שונות.

מה מחבר בין כל התפקידים אותם אנו ממלאים ומחליפים, לעתים מספר פעמים ביום הלוך ושוב?

אם יבקשו מאיתנו לענות על שאלה פשוטה: "מי את\ה?" מה נענה? מה הזהות שלנו? מגדר? מקצוע? מצב משפחתי? אמונה? תכונות אופי? ערכים? אפשר לענות תשובות רבות וכולן נכונות.

בתקופות שונות בחיים, התשובה הראשונה, זו שמשקפת את הזהות שלנו עשויה להשתנות.

האם התשובה העולה ראשונה במוחנו היא התשובה אותה נבטא במילים? האם מה שהיינו רוצים לענות לשואל היא מי אנחנו עכשיו או מי היינו רוצים להיות?

באיזו מידה הננו מרוצים ומסופקים עם ההוויה שלנו? האם איננו משלימים עם מצב נתון אותו אנו מקבלים כגזרת גורל?

אנחנו משתנים מהיום בו הביצית פגשה את הזירעון. שינוי לעתים קרובות הוא הרבה יותר קל, מועיל וזמין ממה שחושבים.

בואו לא נהיה שבויים של מגבלות שלנו. אפשר להפוך מגבלות ליתרונות כפי שאפשר להיווכח בקישור הבא. עובדה!

https://en.wikipedia.org/wiki/Jessica_Cox?wprov=sfla1

נכון מרשים? אם היא יכולה, למה לא אנחנו?

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-top.com

אשמח לפגישה ללא התחייבות. פרטי קשר: ronen@consult-top.com

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

​הזמן שווה! זהב?

​הזמן שווה! זהב?

ככל שהנך מתבגר הזמן בין ימי ההולדת מתקצר.

הפנאי והסבלנות שיש לך להקשיב לשטויות מתקצרים וכן גם הסבלנות לסבול כסילים.

מאחר והזמן שאתה מעריך שנשאר לך עד שיגיע יומך הולך ומתקרב, ערך הדברים משתנה בהתאם. סדר העדיפויות מקבל סידור מחדש ודברים שאך שנים מעטות לפני נחשבו בעיניך ליקרים ללבך או משמעותיים הופכים להיות שוליים.

ערכו של רכוש, עצמים, חפצים הולך ופוחת ככל שהם לא נחוצים לתפקוד היומיומי שלך. לעומת זאת, ערכן של חוויות עולה. נסיעות, תערוכות אומנות, הצגות, קונצרטים, יחסים אישיים ובילוי עם משפחה וחברים מספקים יותר מבעבר, ותורמים לאיכות חייך. מה שנכון בכל שלב בחיים, מקבל משמעות הרבה יותר מתגמלת.

אם פעם השתתפת במרוץ אחרי הישגים חומריים ונטית להתכופף עפ"י לחצים חברתיים שהופעלו עליך או על בני משפחה, היום אתה הרבה יותר מתחשב ברצונות ובשיגעונות שלך. הרבה יותר קל לשים פס על מה שחושבים או איך אתה ניראה כאשר אתה רוקד או משתולל עם נכד צעיר. פתאום החיים מקבלים צבעים אחרים ואתה מוכן לשקול ואפילו לעשות דברים שפעם רק המחשבה עליהם היתה מביכה ומוכנסת למגירה.

התובנות האלה מגיעות עם ניסיון החיים. הגיל מקנה לנו, אם רק נותנים לעצמנו, סוג של חופש שלא הרשינו לעצמנו בעבר כאשר נתנו לסביבה להשפיע עלינו ולכפות התנהגויות "רציניות", אחראיות ומחושבות.

בשלב מסוים אתה מתעורר ליום בו אתה מבין שעברת את מחצית חייך, בהנחה המקובלת של "עד 120". אתה מבין לפתע שהמחצית שעברה היתה קשה ומאתגרת, אבל המחצית שנותרה לך הרבה יותר קצרה. אתה עושה ספירת מלאי ומוצא שדברים רבים שרצית כבר כניראה לא תספיק או תוכל לעשות, אבל יש עדיין ממה ליהנות.

אז מה נישאר לך לעשות?
את כל אותם הדברים שעושים לך טוב. את מה שאתה עדיין יכול ולא מכאיב, או לא עושים לך סחרחורת או צרבת, או לא כרוכים בשתייה מרובה עם שרותים רחוקים. כל מה שאתה יכול לעשות לבד, בלי סיוע של אדם או מכונה.
והכי הכי חשוב, לנסות להעביר את המסר לדור הבא.
שלא יחכה עד שיבה. שידע להבחין בין מה שבאמת חשוב ומה שפחות. על מה יסתכל בעתיד במבט של פספוס  במקום עם הרגשה טובה  של חוויה, של נסיעה מהנה או הרפתקה שנשארו טבועות בנשמה.

שתהיה הבחנה בין הערך המוסף של עוד רהיט מפואר או ג'יפ מהודר מול טיול עם המשפחה או התפעמות מול יצירת אומנות גדולה.  בין הנחת מרכישה של עוד חדר או קומה מול סיפוק של מעשה יצירה.

ויפה שעה אחת …או יממה.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים  http://www.consult-to

 
 

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

לנהל או להיות מנוהל?

לנהל או להיות מנוהל?

החיים מזמנים לנו שמחות, הזדמנויות וגם, איך לא, התמודדויות לא פשוטות.
שמחות, כמובן אנחנו מקבלים בברכה, לא בודקים בדרך כלל איך ולמה, נהנים ומפיקים הנאה ועונג.
הזדמנויות, זה כבר עניין שונה. ראשית, יש להיות ערים ולזהות את ההזדמנות. פעמים רבות הן חולפות מולנו ותוך חוסר תשומת לב, הן חולפות, לרוב, בלי שוב. אכן, לא שווה להצטער על כך, אלא רק ללמוד מהניסיון ולשים לב בעתיד. בחיים יש הזדמנויות רבות, עלינו רק להיות מודעים. אז נוכל לזהות אותן, להחליט אם אכן אלה הזדמנויות שאנו מעריכים שיוכלו להוות מהלך מועיל לנו, לבדוק אותן ולפעול עפ"י מיטב הבנתנו ושיפוטנו.

התמודדויות, הינן "סרט" שונה לגמרי. כאן מדובר על אתגרים, לפעמים לא פשוטים הכרוכים בפגיעה פיזית או רגשית. משברים* אלה, לרוב, לא מצטמצמים להתמודדות פרטית אישית, אלא משפיעים על הסביבה הקרובה ביותר ואף לסביבה רחבה במידה זו או אחרת. למעגלי משפחה, תעסוקה, חברים וכ'.

לאורך ניסיוני נוכחתי שמבט מפוקח ואובייקטיבי, לא רק יכול, במקרים רבים לעזור בפתרון בעיות ומשברים, אלא להסיר את התפיסה של מציאות מסוימת כבעיה ולהביא להכרה שהיא בכלל נוצרה (התפיסה של ה"בעיה") עקב גישה סובייקטיבית/רגשית של הנסיבות. כלומר, מה שנתפס על ידינו כמשבר, עצם שינוי הגישה כלפיו, מעלים אותו.

יש משברים שדורשים התמודדות והתערבות של גורמים מקצועיים/קליניים. גם בהתמודדות עימם יש צורך בנקיטת גישה המתאימה במקביל לטיפולים הנדרשים ע"י גורמים מקצועיים שמהווים חלק מיישום ההחלטות הנובעות מהגישה אל המציאות.

משברים מטבעם מופיעים בלי הודעה מוקדמת תמיד בזמן הפחות מתאים וכרוכים במקרים רבים בהפעלת מערכות טכניות חיצוניות שונות. דורשים סוג של ניהול מול גורמים "סביבתיים" שונים, משפחתיים, חברתיים, ביורוקרטים, רפואיים, מנהליים וכ'.

הניהול, מסתבר, איננו נדרש רק מול גורמים חיצוניים. בראש ובראשונה, נדרשת התמודדות עצמית, אישית לוחצת תרתי משמא עם עצמנו.

כאן נכנסים אלמנטים רבי עוצמה ומתוך כך בעלי השפעה, למערכת ההפקה של "הסרט".

אני מבקש לסייג ולציין שיש משברים שדורשים התמודדות והתערבות של גורמים מקצועיים/קליניים. גם בהתמודדות עימם יש צורך בנקיטת גישה המתאימה במקביל לטיפולים הנדרשים ע"י גורמים מקצועיים שמהווים חלק מיישום ההחלטות הנובעות מהגישה אל המציאות.

בשלב זיהוי המשבר רצוי לטפל מוקדם ככל האפשר ולא להתכחש אליו או לדחות את הטיפול בו, כי אז הוא רק מתעצם ומסתבך. יש מתוך כך, להחליט מספר החלטות מתחייבות מהמצב, לא קלות בעליל:

  • לנהל אותו ולא לתת לו לנהל אותנו.
  • להיות מודע לכך שהתמודדות עם בעיה נעוצה בגישה שלנו אליה. איננו יכולים לשנות מציאות, הדבר היחיד שיכולים לעשות הוא לנקוט בגישה שתסייע לנו ולא כזו שתנציח או תעצים את ההשפעה של הבעיה או המשבר על ההוויה שלנו.
  • עם כל הקושי, (קל להגיד ולא פשוט להסיר אותה) דאגה לא עוזרת. להפך. היא מקפיאה ומונעת מחשבה צלולה והגעה להחלטות מחושבות והגיוניות.
  • החלטה על גישה פרואקטיבית.
  • לבחון את כל האפשרויות ולשאול את כל השאלות העולות במוחנו ובעיקר אלה שעולות במוחם של אנשים אוביקטיביים.
  • להסתכל על הבעיות בעיניים פקוחות מבלי להעצים אותן מעבר לממדים האמיתיים.

יש מאגר רב של שאלות וכלים על מנת לסייע להתמודדות עם משברים ובעיות.
שאלות לדוגמה שיעזרו לנו להתמודד:

ScreenHunter_31 Feb. 07 19.11.jpg

  • מה יקרה אם אעשה XXX?
  • מה יקרה אם לא אעשה XXX?
  • יש עוד נקודות מבט על הבעיה?
  • אם הייתי צריך לייעץ בבעיה דומה לחבר/בן משפחה, מה הייתי אומר?
  • אם הייתי מתייעץ עם פלוני שאני מעריך דעתו מה היה אומר לי?

שוב, יש לזכור, שאנו, בני האדם, איננו שבויים של המגבלות שלנו.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים http://www.consult-to

*משבר- הגדרות והרחבות
החיים מזמנים לא מעט מצבים שבהם אנו נאלצים להתמודד עם אירועים קשים או מעברי חיים מאתגרים כמו לידת ילד עם מוגבלות או איתור המוגבלות בשלב מאוחר יותר.
במקרים כאלו זקוקים למענה מידי באמצעות אוזן קשבת, הכוונה או ייעוץ נקודתי. טיפולים פסיכולוגיים ארוכי טווח עשויים אמנם לעזור לאדם השרוי במשבר, אך קודם לכן יש להציע לפונה התערבות ראשונית, אשר תסייע לו להמשיך את מהלך חייו, עם או בלי עזרה מקצועית נוספת.
מהו משבר?
כיום נהוג להגדיר משבר בתור אובדן שיווי משקל הנובע ממפגש בין גירוי המעורר דחק (לחץ) לבין התגובות המתעוררות בעקבותיו אצל האדם. המשבר נובע מתסכולן של מטרות חשובות בחייו של האדם. בכל משבר יש לחפש את המשמעות הסובייקטיבית שלו עבור האדם החווה אותו.
חווית המשבר כרוכה בכישלון של הפעלת שיטות של פתירת בעיות המוכרות לפרט. מצב זה עשוי להותיר אותו, מצד אחד, עם חוויה קשה של חוסר אונים, ומצד שני, להניע אותו לחפש שיטות חדשות להתמודדות עם מצבו.
ההתמודדות עם רוב המשברים נמשכת בין שבוע ל-6 שבועות. חלק מהמשברים עשויים להשאיר צלקות שנשארות זמן רב יותר, אך אחרים יכולים להוביל דווקא ללמידה, לצמיחה ולהתפתחות אישית. ניתן לחלק את התפתחות המשבר ל-4 שלבים מרכזיים:
  • שלב ראשון – הצפה רגשית: ההיתקלות הראשונית עם מצב המשבר מובילה להצפה רגשית הכוללת תחושות של חרדה, בלבול קוגניטיבי, חוסר אונים ועוד. לעיתים, תוך כדי המשבר ואף לאחריו, עושה האדם שימוש במנגנוני הגנה של הכחשה או הדחקה .
  • שלב שני – מאמץ חירום לפתרון בעיה: בשלב זה האדם מנסה לגייס את משאביו כדי לנסות להתמודד בהצלחה עם מצב החירום. ההתמודדות יכולה להוביל לפתרון מוצלח כמו השלמה או תהליך בריא של אבל, או לחילופין להעמקת ההימנעות וההכחשה.
  • שלב שלישי – בלבול קוגניטיבי: בשלב זה מגיעים לשיא מאפיינים של חוסר ישע, אי שקט מוטורי, חרדה מציפה, בריחה מהמציאות ועוד.
שלב רביעי – עבודה מנטאלית: בשלב זה נפתח הפתח לפורקן מילולי ורגשי בעקבות המשבר. ישנו שיפור מסוים ביכולת ההסתגלות, המאפשר להתחיל בתהליך הבריא של הערכה מחודשת של הבעיה וחיפוש סוגים שונים של פתרון.

 

תגים: , , , , , , , , , , , , ,