תגית: אימון לחיים

The hypersane are among us, if only we are prepared to look

The hypersane are among us, if only we are prepared to look

‘Hypersanity’ is not a common or accepted term. But neither did I make it up. I first came across the concept while training in psychiatry, in The Politics of Experience and the Bird of Paradise (1967) by R D Laing. In this book, the Scottish psychiatrist presented ‘madness’ as a voyage of discovery that could open out onto a free state of higher consciousness, or hypersanity. For Laing, the descent into madness could lead to a reckoning, to an awakening, to ‘break-through’ rather than ‘breakdown’.

A few months later, I read C G Jung’s autobiography, Memories, Dreams, Reflections (1962), which provided a vivid case in point. In 1913, on the eve of the Great War, Jung broke off his close friendship with Sigmund Freud, and spent the next few years in a troubled state of mind that led him to a ‘confrontation with the unconscious’.

As Europe tore itself apart, Jung gained first-hand experience of psychotic material in which he found ‘the matrix of a mythopoeic imagination which has vanished from our rational age’. Like Gilgamesh, Odysseus, Heracles, Orpheus and Aeneas before him, Jung travelled deep down into an underworld where he conversed with Salome, an attractive young woman, and with Philemon, an old man with a white beard, the wings of a kingfisher and the horns of a bull. Although Salome and Philemon were products of Jung’s unconscious, they had lives of their own and said things that he had not previously thought. In Philemon, Jung had at long last found the father-figure that both Freud and his own father had failed to be. More than that, Philemon was a guru, and prefigured what Jung himself was later to become: the wise old man of Zürich. As the war burnt out, Jung re-emerged into sanity, and considered that he had found in his madness ‘the primo materia for a lifetime’s work’.

The Laingian concept of hypersanity, though modern, has ancient roots. Once, upon being asked to name the most beautiful of all things, Diogenes the Cynic (412-323 BCE) replied parrhesia, which in Ancient Greek means something like ‘uninhibited thought’, ‘free speech’, or ‘full expression’. Diogenes used to stroll around Athens in broad daylight brandishing a lit lamp. Whenever curious people stopped to ask what he was doing, he would reply: ‘I am just looking for a human being’ – thereby insinuating that the people of Athens were not living up to, or even much aware of, their full human potential.

After being exiled from his native Sinope for having defaced its coinage, Diogenes emigrated to Athens, took up the life of a beggar, and made it his mission to deface – metaphorically this time – the coinage of custom and convention that was, he maintained, the false currency of morality. He disdained the need for conventional shelter or any other such ‘dainties’, and elected to live in a tub and survive on a diet of onions. Diogenes proved to the later satisfaction of the Stoics that happiness has nothing whatsoever to do with a person’s material circumstances, and held that human beings had much to learn from studying the simplicity and artlessness of dogs, which, unlike human beings, had not complicated every simple gift of the gods.

The term ‘cynic’ derives from the Greek kynikos, which is the adjective of kyon or ‘dog’. Once, upon being challenged for masturbating in the marketplace, Diogenes regretted that it were not as easy to relieve hunger by rubbing an empty stomach. When asked, on another occasion, where he came from, he replied: ‘I am a citizen of the world’ (cosmopolites), a radical claim at the time, and the first recorded use of the term ‘cosmopolitan’. As he approached death, Diogenes asked for his mortal remains to be thrown outside the city walls for wild animals to feast upon. After his death in the city of Corinth, the Corinthians erected to his glory a pillar surmounted by a dog of Parian marble.

Jung and Diogenes came across as insane by the standards of their day. But both men had a depth and acuteness of vision that their contemporaries lacked, and that enabled them to see through their facades of ‘sanity’. Both psychosis and hypersanity place us outside society, making us seem ‘mad’ to the mainstream. Both states attract a heady mixture of fear and fascination. But whereas mental disorder is distressing and disabling, hypersanity is liberating and empowering.

After reading The Politics of Experience, the concept of hypersanity stuck in my mind, not least as something that I might aspire to for myself. But if there is such a thing as hypersanity, the implication is that mere sanity is not all it’s cracked up to be, a state of dormancy and dullness with less vital potential even than madness. This I think is most apparent in people’s frequently suboptimal – if not frankly inappropriate – responses, both verbal and behavioural, to the world around them. As Laing puts it:

The condition of alienation, of being asleep, of being unconscious, of being out of one’s mind, is the condition of the normal man.

Society highly values its normal man. It educates children to lose themselves and to become absurd, and thus to be normal.

Normal men have killed perhaps 100,000,000 of their fellow normal men in the last 50 years.

Many ‘normal’ people suffer from not being hypersane: they have a restricted worldview, confused priorities, and are wracked by stress, anxiety and self-deception. As a result, they sometimes do dangerous things, and become fanatics or fascists or otherwise destructive (or not constructive) people. In contrast, hypersane people are calm, contained and constructive. It is not just that the ‘sane’ are irrational but that they lack scope and range, as though they’ve grown into the prisoners of their arbitrary lives, locked up in their own dark and narrow subjectivity. Unable to take leave of their selves, they hardly look around them, barely see beauty and possibility, rarely contemplate the bigger picture – and all, ultimately, for fear of losing their selves, of breaking down, of going mad, using one form of extreme subjectivity to defend against another, as life – mysterious, magical life – slips through their fingers.

We could all go mad, in a way we already are, minus the promise. But what if there were another route to hypersanity, one that, compared with madness, was less fearsome, less dangerous, and less damaging? What if, as well as a backdoor way, there were also a royal road strewn with sweet-scented petals? After all, Diogenes did not exactly go mad. Neither did other hypersane people such as Socrates and Confucius, although the Buddha did suffer, in the beginning, with what might today be classed as depression.

Besides Jung, are there any modern examples of hypersanity? Those who escaped from Plato’s cave of shadows were reluctant to crawl back down and involve themselves in the affairs of men, and most hypersane people, rather than courting the limelight, might prefer to hide out in their back gardens. But a few do rise to prominence for the difference that they felt compelled to make, people such as Nelson Mandela and Temple Grandin. And the hypersane are still among us: from the Dalai Lama to Jane Goodall, there are many candidates. While they might seem to be living in a world of their own, this is only because they have delved more deeply into the way things are than those ‘sane’ people around them.

Neel Burton

This article was originally published at Aeon and has been republished under Creative Commons.


תגים: , , , , , , , ,

האיזון בין צורך יכולת והגשמה

האיזון בין צורך יכולת והגשמה

לכולנו יש צרכים. חלקם פיזיים וחלקם נפשיים, חברתיים, אינטלקטואלים.

הצרכים הפיזיים הם די ברורים, מזון, כסות, מגורים. הצרכים הנפשיים ולא פחות חשובים מתבטאים בשייכות, זהות, אמונות,

כניראה שלכולנו יש את היכולת להגשים אותם במידה כזו או אחרת.

Photo by Uriel Soberanes on Unsplash

יש מי שיותר קל לו, יש מי שבתחומים מסוימים קצת יותר מסובך לו ויש מי שממש מרגיש צורך קיומי בביטוי והגשמה של צרכיו והם מהווים כל תחלית קיומם.
חלק מאיתנו אף מעניקים דרגות עדיפות שונות, לצרכים הפיזיים והנפשיים, יש מי שחשוב לו יותר להוציא אל הפועל את צרכיו הנפשיים, גם אם הם באים על חשבון הצרכים הפיזיים, ימנעו מטיפול במכאוב, או ידחו ארוחה אם הצורך הנפשי ייחשב לחשוב יותר, למרות שהם מודעים, הגיונית, שלאורך זמן, בחירה בסדר עדיפויות זה, מרצון או מדחף פנימי קשה לשליטה, יגרור נזק שיפגע ביכולות. כמו כן, מי שצרכיו הנפשיים אינם מסופקים, יסבול מתופעות נפשיות שיפגעו בבריאותו.

יכולת נובעת מהדחף הנפשי. מי שהצורך הנפשי שלו כרוך ביצירה ימצא את התחום והמיומנויות הנדרשות לכך ואם הצורך מספיק חזק, דבר לא יעצור אותו וסביר להניח שיגיע לרמות גבוהות בתחומו. מי שהצורך הנפשי שלו כרוך בנושאים חברתיים, עזרה לזולת, לסביבה, יעשה כן באותה מידה וכך בכל תחום, כל אחד לפי נטיותיו וכשרונותיו.

לא לכולנו, למרבה הצער ניתנת האפשרות להגשים את הצרכים, המקרים בהם ניטל ממי מאיתנו החופש להגשים את הצרכים שלנו הם רבים. לעתים מגיעים לכך באיחור ואחרי תסכול ויש מי שמסיים את חייו למגינת ליבו, ללא אפשרות הגשמת צרכיו הנפשיים בחלקם או בכללם.

ניהול אורח חיים שאינו מאזן בין הצרכים השונים ומכלה זמן ויכולת לספק את הנדרש, גורם בברור לנזק לתחום ה"מוזנח" ובהכרח גורם בעקבות כך לנזק גם בתחום ה"מועדף".

אפשר לראות לא מעט מקרים של workaholism (התמכרות לעבודה) וידוע לכל מה תופעה כזו גורמת לפרט ולסביבה, הן מבחינה פיזית והן רוחנית-נפשית.
איזון בין הצרכים איננו ניתן למדידה אבסולוטית, לכל אחד מאיתנו מידה משלו ויש להתאים לעצמך בצורה מפוקחת ונבונה את "החליפה המתאימה" זו שנוחה לנו ונותנת מענה מתאים ובריא לצרכים כולם.
מטבע הדברים, מתוך שקיעה בעשייה היומיומית, לא פשוט, להסתכל על עצמנו במבט חיצוני ולהעריך אם אורח החיים שלנו מתנהל בצורה המיטבית. לא תמיד אנחנו מודעים לאפשרויות שונות או נוספות שעשויות לסייע לנו להיטיב עם איזון הביטוי והיישום של הצרכים בתחומים השונים.

לשם כך רצויו וחשוב להסתייע בגורמים מנוסים, מקצועיים ואמינים.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים


תגים: , , , , ,

באיזה אופן נחסר עם לכתנו?

באיזה אופן נחסר עם לכתנו?

אמש, באירוע משפחתי נעים וטעים, אחד מאחי סיפר על טיול ברומניה. ביקרו שם בבית קברות "שמח", כך סיפר, על המצבות הגבוהות והצבועות בצבעים כחולים עליזים, חברים, משפחה או הבר מינן בעצמו (לפני לכתו, כמובן), כתבו סוג של הספד או דברי פרידה, המאפיינים שלו ששווים אזכור.

איך ננסח את ההספד שלנו?

מה הכי חשוב לנו שיזכרו מהמסע שלנו עלי אדמות?

נעזוב בסיפוק? אנשים יגידו "חי את החיים בשלמות", "הגשים חלומותיו", "השיג את מבוקשו"

לא חייבים לגלות לאיש, רק לחשוב על כך לבד, בכנות, עם עצמנו.

איך באמת אנו מנהלים את חיינו? איך אנו מביימים את הסרט שמציג את תולדותינו?

האם יש לשנות משהו? אם כן, שווה לעשות זאת עכשיו!

כי, בתחילתו של דבר – אם להיות חיוביים – למחרת יום לידתינו, אנחנו כבר יום אחד יותר קרובים לסופנו. מה שלא נַעֲשָׂה. היום,  כבר לא נַעֲשָׂה..

"לנהל את החיים זה כמו לנהל מלון עם מספר בלתי ידוע של חדרים" (ר.ט.)

חדרים שלא מכרת היום, לא ימכרו לעולם, היום הזה כבר לא יחזור. אם לא הרווחת עליו כלום היום, כבר לא תרוויח. צריך לשאוף כל הזמן לרווח מקסימלי או לפחות לכסות עלויות.

מה פירוש רווח ומה העלויות, כל אחד מאיתנו מגדיר לעצמו, על פי ערכיו, אמונותיו, עקרונותיו. "ההון" שנצבר לאורך חיינו, באופן טבעי, נשאר אחרינו. למי ומה משאירים?

רשמו לכם מה אתם משאירים ליקיריכם, מה משאירים ליורשים, איזו משמעות תהיה לעזבון שלכם. ואז בדקו אם אכן כך. אם צריך לשנות תשנו, כי זמן לא ניתן לשמור לאחר כך.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים


תגים: , , , , , , , ,

האם זה נראה לך הגיוני?

האם זה נראה לך הגיוני?

האם זה נראה לך הגיוני?

איך זה שלאנשים קשה להרפות ולהניח?

האם זה נובע מחשש, פחד, נוחות, אמונה, ערכים, עקרונות?

מה יש במוּכר, שגם אם הוא לא טוב ואפילו מזיק, אנחנו נמנעים מלהניח לו?

פרופ' קבט-זין מספר שבהודו (גם באפריקה), על מנת ללכוד קופים, קודחים חור בפרי קוקוס או דלוע, קושרים אותו לעץ ומניחים בתוכו בננה או פרי אחר. הקוף מכניס את ידו ותופס אותה, אבל מאחר ואינו מוכן לעזוב, וגודל אגרופו האוחז בה לא מתיר לו להוציאה, הוא נלכד.

לעתים קרובות אנשים נאחזים ב"בננה" וירטואלית ונמנעים מלהשתחרר ולהתקדם לעבר שינוי, חלום או יעד שהיו רוצים להשיג. חשש מהבאות, חוסר ודאות, חוסר ביטחון שבאים לידי ביטוי, באופן טבעי, כאשר מחליטים לשנות, מקשים על "קפיצה למים".
חלום, הופך להיות תכנית מעשית, כאשר הוא צמוד ללוח זמנים ומפורט לצעדים מעשיים.

החלום הפרטי הוא בדיוק זה, פרטי שלנו, יש לנו את הזכות, והחובה כלפי עצמנו, להגשים אותו. לצורך זה, עלינו לשחרר גורמים מעכבים שונים הקשורים לסביבה האנושית ("גונבי חלומות") ו/או הפיזית. חלקם הגדול, מהווים הנחות שאנחנו מניחים לעצמנו בלי בסיס ממשי. פעמים רבות הנחות אלו מבוססות על אמונות שזמנן עבר, אחרת לא היינו מרגישים צורך או דחף לשנות. כאשר אנו מרשים לעצמנו לצאת מאזור הנוחות, לחשוב על כך באופן אובייקטיבי והגיוני, נוכחים שבעצם הכל תירוצים. עם הזמן שינוים חלים בנו תדיר, אמונות חדשות תופסות מקומן של ישנות, כמו נשל נחש, אנחנו משתנים וגדלים ומה שמתאים עכשיו, זה לא בהכרח מה שהתאים לנו בעבר.

מזמין אותך לגלות מהי "הבננה" שמונעת ממך להגשים חלום, לשנות, להתקדם. מה יקרה אם היד תחדל מלאחוז בה ותשתחרר, אלו אפשרויות מלהיבות ומרגשות אפשריות וממתינות לך!

המשך אחיזה באזור נוחות, בהרגלים לא מועילים, הצמדות לאמונה שמעשים או מחדלים של אחרים תלויים בנו, מעכבים. שחרורם, משרה בנו חופש, רוגע, מעביר אחריות על מעשיהם לאחרים ומאפשרת להיות פנויים לקחת אחריות על עצמנו.

מה הן המלכודות בהן תפוסה ידך? אלו הם הדברים אותן צריך לשחרר על מנת לעוף אל החלום?

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים


תגים: , ,

איך מעירים איבר שנרדם

איך מעירים איבר שנרדם

פעמים רבות כשלא זזים, איברים נרדמים, כשלא זזים לאורך זמן – נוצרים קרישי דם מסוכנים או מתנוונים.

במקרה הטוב, הרגשה לא נעימה – עקצוצים, חוסר תחושה, קשה להניע אותם שוב.

עם התודעה (AWARENESS,MIND) קורה משהו דומה.

כאשר אנחנו ממשיכים מכוח האינרציה, למרות שאנחנו יודעים שזה לא מועיל לנו, נמצאים באזור הנוחות שקשה לצאת ממנו, מתרחשת תופעה דומה לזו של איברים נרדמים. חושים מתכהים, יוזמה נשחקת, הנאה מהחיים נבלמת, עגמומיות, עצלות והפחתה משמעותית בשמחת חיים הופכים להיות חלק מההוויה.

שרירי הרצון והיוזמה, אלו שמקדמים אותנו לעבר "היותר טוב" נחלשים.
תקיעוּת משתקעת ומתבססת וככל שלא מסירים אותה, היא מתחזקת. אז מה עושים באופן אינסטיקטיבי כאשר איבר "נרדם"? לא, לא מדברים בשקט כדי לא להעיר אותו. להיפך, מנערים ומזיזים, מעסים כדי שיתעורר ותפוג ההרגשה הלא נעימה.

כך גם עם שרירי הרצון, היוזמה, הסיפוק ושמחת החיים. יש לנער אותם, להעיר אותם לבחון עמדות, הרגלים, ואמונות, לברור את אלו שכבר לא משמעותיות או רלבנטיות לעת הזו ולהעביר אותן לארכיון. לסגל עמדות רעננות, עכשוויות, מתאימות לשלב בו אנו רוצים להיות. מתסכלת במיוחד העובדה שבמשך השנים צברנו ידע, כישרונות ונסיון והם מונחים לנו שם. ככה. עוקצים אותנו מדי פעם וזהו.

שב ואל תעשה, לא פתרון גרוע, לא פתרון כלל.

חוסר המעש מאמלל ומדכא, אך רצון וכוונה בלבד לא מספיקים.

המאמץ הנדרש הוא משמעותי. לא פשוט לשנות הרגלים, תפקיד או מקום עבודה, לפתוח עסק משלנו, ללמוד משהו חדש, לשנות יחס לסביבה ולסובבים. הדבר כרוך במאמץ נפשי, התגברות על מעצורים שונים, כמו דיונים פנימיים עם עצמנו, "עצות" מועילות לכאורה של "גונבי חלומות" קרובים יותר או פחות. פחד מהתמודדות עם השינוי, תהיה על מצב כלכלי בלתי ברור ועוד כיד הדמיון.
אולם, כאשר שמים על כף המאזניים את המשמעויות של המשך מצב אותו רוצים לשנות מבחינים שלחוסר שינוי והתמדה במצב הלא רצוי, יש השפעות פיזיות ונפשיות.

מודעות והנעה לפעולה, חיוניים. כולנו יודעים, אך לא כולנו מודעים. גם מטבענו, קל יותר לרובנו, לראות במבט הראשון שחצי כוס ריקה. כאן עלינו להפעיל את המודעות שלנו במצב "טורבו". הרי אמרנו כבר קודם, צברנו לאורך השנים, ידע, נסיון, יכולות למכביר. יש רק לפתוח את תיבת האוצרות הזו, לשלוף מתוכה את מערכת הכלים ולהפעיל אותם לטובתינו, שאגב, תהפוך במהרה לטובה גם לאוהבינו. פתאום ניראה שהכוס מלאה. לא רק אחת, יופיעו גביעים מלאים.

שינויים, למרות שהם לא קלים לביצוע, לרובנו, הם חלק מהחיים. כולנו משתנים כל הזמן וכל שינוי כזה, מצריך שינויים סביבו.

עם התקדמות הגיל, כולנו חווים שינוים. צוברים ידע, יכולות, חוויות ונסיון. אם הם "נערמים" לנו ואיננו גורמים להם "לצאת לאור", הם מכבידים עלינו עד שהופכים למעמסה שעלולה להרע את מצב רוחנו, שמחת החיים ואפילו, לעתים קרובות, אף את בריאותנו הפיזית והנפשית.

שינויים אם כן, הם חלק מהחיים. אפשר וצריך לנהל אותם עפ"י האישיות שלנו. אבל אסור להניח להם!

בפרפרזה: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום"!

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים


תגים: , , , , , , , , ,