קטגוריה: תקשורת

The hypersane are among us, if only we are prepared to look

The hypersane are among us, if only we are prepared to look

‘Hypersanity’ is not a common or accepted term. But neither did I make it up. I first came across the concept while training in psychiatry, in The Politics of Experience and the Bird of Paradise (1967) by R D Laing. In this book, the Scottish psychiatrist presented ‘madness’ as a voyage of discovery that could open out onto a free state of higher consciousness, or hypersanity. For Laing, the descent into madness could lead to a reckoning, to an awakening, to ‘break-through’ rather than ‘breakdown’.

A few months later, I read C G Jung’s autobiography, Memories, Dreams, Reflections (1962), which provided a vivid case in point. In 1913, on the eve of the Great War, Jung broke off his close friendship with Sigmund Freud, and spent the next few years in a troubled state of mind that led him to a ‘confrontation with the unconscious’.

As Europe tore itself apart, Jung gained first-hand experience of psychotic material in which he found ‘the matrix of a mythopoeic imagination which has vanished from our rational age’. Like Gilgamesh, Odysseus, Heracles, Orpheus and Aeneas before him, Jung travelled deep down into an underworld where he conversed with Salome, an attractive young woman, and with Philemon, an old man with a white beard, the wings of a kingfisher and the horns of a bull. Although Salome and Philemon were products of Jung’s unconscious, they had lives of their own and said things that he had not previously thought. In Philemon, Jung had at long last found the father-figure that both Freud and his own father had failed to be. More than that, Philemon was a guru, and prefigured what Jung himself was later to become: the wise old man of Zürich. As the war burnt out, Jung re-emerged into sanity, and considered that he had found in his madness ‘the primo materia for a lifetime’s work’.

The Laingian concept of hypersanity, though modern, has ancient roots. Once, upon being asked to name the most beautiful of all things, Diogenes the Cynic (412-323 BCE) replied parrhesia, which in Ancient Greek means something like ‘uninhibited thought’, ‘free speech’, or ‘full expression’. Diogenes used to stroll around Athens in broad daylight brandishing a lit lamp. Whenever curious people stopped to ask what he was doing, he would reply: ‘I am just looking for a human being’ – thereby insinuating that the people of Athens were not living up to, or even much aware of, their full human potential.

After being exiled from his native Sinope for having defaced its coinage, Diogenes emigrated to Athens, took up the life of a beggar, and made it his mission to deface – metaphorically this time – the coinage of custom and convention that was, he maintained, the false currency of morality. He disdained the need for conventional shelter or any other such ‘dainties’, and elected to live in a tub and survive on a diet of onions. Diogenes proved to the later satisfaction of the Stoics that happiness has nothing whatsoever to do with a person’s material circumstances, and held that human beings had much to learn from studying the simplicity and artlessness of dogs, which, unlike human beings, had not complicated every simple gift of the gods.

The term ‘cynic’ derives from the Greek kynikos, which is the adjective of kyon or ‘dog’. Once, upon being challenged for masturbating in the marketplace, Diogenes regretted that it were not as easy to relieve hunger by rubbing an empty stomach. When asked, on another occasion, where he came from, he replied: ‘I am a citizen of the world’ (cosmopolites), a radical claim at the time, and the first recorded use of the term ‘cosmopolitan’. As he approached death, Diogenes asked for his mortal remains to be thrown outside the city walls for wild animals to feast upon. After his death in the city of Corinth, the Corinthians erected to his glory a pillar surmounted by a dog of Parian marble.

Jung and Diogenes came across as insane by the standards of their day. But both men had a depth and acuteness of vision that their contemporaries lacked, and that enabled them to see through their facades of ‘sanity’. Both psychosis and hypersanity place us outside society, making us seem ‘mad’ to the mainstream. Both states attract a heady mixture of fear and fascination. But whereas mental disorder is distressing and disabling, hypersanity is liberating and empowering.

After reading The Politics of Experience, the concept of hypersanity stuck in my mind, not least as something that I might aspire to for myself. But if there is such a thing as hypersanity, the implication is that mere sanity is not all it’s cracked up to be, a state of dormancy and dullness with less vital potential even than madness. This I think is most apparent in people’s frequently suboptimal – if not frankly inappropriate – responses, both verbal and behavioural, to the world around them. As Laing puts it:

The condition of alienation, of being asleep, of being unconscious, of being out of one’s mind, is the condition of the normal man.

Society highly values its normal man. It educates children to lose themselves and to become absurd, and thus to be normal.

Normal men have killed perhaps 100,000,000 of their fellow normal men in the last 50 years.

Many ‘normal’ people suffer from not being hypersane: they have a restricted worldview, confused priorities, and are wracked by stress, anxiety and self-deception. As a result, they sometimes do dangerous things, and become fanatics or fascists or otherwise destructive (or not constructive) people. In contrast, hypersane people are calm, contained and constructive. It is not just that the ‘sane’ are irrational but that they lack scope and range, as though they’ve grown into the prisoners of their arbitrary lives, locked up in their own dark and narrow subjectivity. Unable to take leave of their selves, they hardly look around them, barely see beauty and possibility, rarely contemplate the bigger picture – and all, ultimately, for fear of losing their selves, of breaking down, of going mad, using one form of extreme subjectivity to defend against another, as life – mysterious, magical life – slips through their fingers.

We could all go mad, in a way we already are, minus the promise. But what if there were another route to hypersanity, one that, compared with madness, was less fearsome, less dangerous, and less damaging? What if, as well as a backdoor way, there were also a royal road strewn with sweet-scented petals? After all, Diogenes did not exactly go mad. Neither did other hypersane people such as Socrates and Confucius, although the Buddha did suffer, in the beginning, with what might today be classed as depression.

Besides Jung, are there any modern examples of hypersanity? Those who escaped from Plato’s cave of shadows were reluctant to crawl back down and involve themselves in the affairs of men, and most hypersane people, rather than courting the limelight, might prefer to hide out in their back gardens. But a few do rise to prominence for the difference that they felt compelled to make, people such as Nelson Mandela and Temple Grandin. And the hypersane are still among us: from the Dalai Lama to Jane Goodall, there are many candidates. While they might seem to be living in a world of their own, this is only because they have delved more deeply into the way things are than those ‘sane’ people around them.

Neel Burton

This article was originally published at Aeon and has been republished under Creative Commons.


תגים: , , , , , , , ,

מה עושה לנו טוב

מה עושה לנו טוב

מה עושה לנו טוב?

במהלך אימון, בשלבים שונים, אני מזכיר לעצמי ולמתאמן/נת, שהכל – תהליכים, הרגלים, חברה, איכות חיים, אושר, תכניות, אפילו הדברים הכי מסובכים שיש כמו טילים שמשוגרים לכבוש גלקסיות רחוקות, מורכבים מחלקים קטנים ופשוטים וגם חלקים אלה מורכבים מחלקים זעירים.

מצבים בעייתיים מורכבים שנראים לנו קשים לפתרון, במירב המקרים, אם מפרקים אותם לגורמים, הופכים להיות פתירים בקלות יחסית.

הינה שתי דוגמאות בנושאים שונים לחלוטין אבל בעלי חשיבות אישית לכולם.

1. בתחום הבריאות והסביבה – ידוע לכל שזיהום הפלסטיק מהווה בעיה עולמית שלכולנו חלק בה ומושפעים ממנה בעיקר בתחום הבריאות באופן ישיר ועקיף.

Photo by Jordan Beltran on Unsplash

האם ידעתם שעפ"י מחקר שהוזמן ע"י ארגון WWF (הקרן העולמית לחיות הבר) נמצא שכולנו אוכלים כ-5 ג' פלסטיק מדי שבוע! משקלו של כרטיס אשראי. יותר מרבע ק"ג של פלסטיק בשנה נכון להיום. אז? איך אפשר לפתור בעיה מסובכת וגדולה כל כך? החישוב אומר שכל שניה אנחנו, אוכלוסיית העולם, צורכים 160,000!! שקיות (בקישור הזה ניתן לראות את המספרים בזמן אמיתי).

את הקטסטרופה (ישראל נמנית על צרכני כלים חד-פעמיים הגדולים בעולם) הזו אפשר לפרק למרכיבים הקטנים שהופכים אותה לבעיית בריאות של כולנו כולל ילדינו, שלא להזכיר את בעלי החיים, הטבע ומזג האוויר. אם כל אחד מאיתנו ימנע משימוש שוטף ובלתי מבוקר בשקיות, כלים חד פעמיים מפלסטיק, קשיות לשתייה וכ', נוכל לצמצם את הבעיה ולהפחית את הנזק הבריאותי לנו ולדורות הבאים. בארה"ב שתי מדינות כבר אסרו על שימוש בשקיות פלסטיק – קליפורניה וניו יורק. הודו החליטה שבשנת 2022 מפסיקה את השימוש בכלים חד"פ ושקיות פלסטיק.
לא באמת אפשר או צריכים לחכות שפוליטיקאים בעלי אינטרסים, נתונים להשפעות של לוביסטים יעשו משהו בנידון, אם כל אחד מאיתנו בסביבתו הקרובה יעשה מעשה, דיינו. הינה אנקדוטה משלשום: היינו במכולת, אנו משתדלים לבוא לשם עם שק רב פעמי. ביקשנו מהמוכר לא להכניס את הקנייה לשקיות פלסטיק.אישה שעמדה בתור, ראתה את השק, שמעה את הבקשה שלנו מהמוכר, ציינה שאכן נכון מה שאנחנו עושים ויצאה לאוטו להביא שק רב פעמי משלה.

לכאורה דבר שבשיגרה, כמובן שבהמשך התפתחה שיחה בין כל מי שהיה במקום בנושא זיהום הפלסטיק. את המעשה הקטן והפרטי שלנו לאותו רגע עשינו. החלק הקטן הזה, אם יצורף למעשים דומים רבים, מדי יום, יעזרו לשפר במעט את הבריאות של כולנו לשנים הבאות.

2. בתחום החברה, איכות חיים, אושר – אני לא יודע מה איתכם, אבל לי טוב ונעים כאשר אני נותן. עצם הנתינה, ולא חשוב אם זה דבר חומרי או מחווה של יחס או פרגון אני מרגיש שאני מקבל מיד תמורה חיובית. זה יכול להיות ברכת בוקר טוב ושאלה לשלומו של שומר בבניין, בכניסה לקניון או לאשת הניקיון בבניין המשרד. שאלה לשלומו של רופא בקופ"ח או חיוך וברכה לשכנים לעבודה במעלית. החיוך וההתייחסות שמקבלים בחזרה ולרוב, גם בפעם הבאה, משמחים משפרים את מצב הרוח לזמן ממושך (עניין של הפרשת כל מיני במוח וכאלה…).

מה כבר קשה בדבר הקטן הזה – חיוך – שממנו מורכב הדבר הגדול והחשוב שאנו שואפים אליו – "איכות חיים" או "אושר". לא רכישת עוד משהו עושה אותנו מאושרים, רכישת עוד חוויה נעימה, אירוע משפחתי משמח, הצגה או קונצרט, מפגש עם ידידים טובים, טיולים, אלה הדברים הקטנים שמשפרים לנו את החיים. לעתים, אם אנחנו קשובים להוויה, מקשיבים למה שנאמר בין השורות, עשויות להיפתח בפנינו הזדמנויות קטנות לעשות טוב לעצמנו, הווה אומר לתת ועל כן, לקבל. לא חו"ח חלק מהפנסיה או משהו כזה, אלא סתם מחווה קטן של הכרה, תודה, איחולים טובים או ברכה. ואז…הכיף שבתוצאה. לקבל תגובה נעימה.

Photo by Randy Tarampi on Unsplash

הינה סיפור מהחיים. לא מזמן הייתי בהופעה של אמנית ידועה ומצליחה. כמו כולנו, מין הסתם גם היא אדם, במקרה שלה דווקא עם נשמה גדולה. במהלך ההופעה, הרגישה צורך לשתף שעוד מעט יש לה יומולדת וגם שלאחרונה מישהו במשפחתה נפטר. בראש האימוני שלי, הסקתי, אולי בהטיה, שאם היא משתפת דברים אישיים אלו, היא מבקשת התייחסות. אם כן, למה לא? בימינו, לא בעיה למצוא וליצור קשר, לכן שלחתי את ברכתי ליום ההולדת ואת ניחומי לאובדנה. שמחתי כאשר הודתה לי באופן אישי על הדברים.
מה קרה כאן? בסה"כ ברכה והתייחסות מצידי ששמחתי לתת, קבלת יחס ותודה בחזרה. לכאורה שני דברים קטנים, טריוויאלים ולא מי יודע מה משמעותיים. אבל אם אוספים הרבה כאלה, החיים פשוט מרגישים הרבה יותר שמחים.

כמה מועיל וטוב היה, אם היינו קצת משנים את השיח הקטן בינינו על חילוקי הדעות, מבינים שמותרים הבדלי השקפה ועמדות, איזה דבר גדול היה יכול…!

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים



ממה בנוי האושר?

ממה בנוי האושר?

מה מרכיבי האושר?

עברו כמעט שלוש שנים מאז הפעם האחרונה בה נפגשנו בהרכב מלא נכדים, ילדים/הורים, סבתא וסבא .

מפגש כזה לא התאפשר על שום פיזור המשפחה (זמנית) בקצות תבל.

נמצאה סיבה טובה ומשמחת לעריכת האירוע (כאילו שבאמת צריכים סיבה) התכנסנו כולנו, מי למשך יותר ומי לפחות זמן, הוכנה מראש במסירות ונערכה תוכנית מרגשת והוגשו ארוחות טעימות.

צחוקים ובכי של ילדים, המולה, בלאגן, מזרונים פזורים ועליהם נמים להם בערבוביה כל מי שהשינה השתלטה עליו והניחה בתנוחות מצחיקות.

בתום שיא האירוע ולפני התפזרות, כינסתי את כולם לתמונה משותפת, כזו מזדמנת אחת להרבה זמן.

ועכשיו אני מתבונן בה וחושב.

טף, בוגרים, זוג צעיר, הורים, סבתא וסבא, נערה שמתגייסת עוד כמה שבועות, נערים שרוכשים את השכלתם, ילדים ופעוטות…בנים, בנות, כלות וחתנים. כולם לבושי חיוך, שמחה, אחווה.

יש מי שיגיד מזל, מתנה, מתת אל. האומנם?

כמה מתוך הכל תלוי בגורל, במזל? כמה מהווה תוצאה של השפעת הבית, הסביבה, החינוך, הלימודים, הטעויות והמסקנות מהחוויות הטובות והטובות פחות והאירועים שנקרו בדרכי כולנו?

לא קלה הדרך, ודוקא עקב כך, יכול להסתכל באהבה, סיפוק וגאווה על כל החבורה.

נראה לי שמצאתי את החומר ממנו עשוי האושר.



תגים: ,

באיזה אופן נחסר עם לכתנו?

באיזה אופן נחסר עם לכתנו?

אמש, באירוע משפחתי נעים וטעים, אחד מאחי סיפר על טיול ברומניה. ביקרו שם בבית קברות "שמח", כך סיפר, על המצבות הגבוהות והצבועות בצבעים כחולים עליזים, חברים, משפחה או הבר מינן בעצמו (לפני לכתו, כמובן), כתבו סוג של הספד או דברי פרידה, המאפיינים שלו ששווים אזכור.

איך ננסח את ההספד שלנו?

מה הכי חשוב לנו שיזכרו מהמסע שלנו עלי אדמות?

נעזוב בסיפוק? אנשים יגידו "חי את החיים בשלמות", "הגשים חלומותיו", "השיג את מבוקשו"

לא חייבים לגלות לאיש, רק לחשוב על כך לבד, בכנות, עם עצמנו.

איך באמת אנו מנהלים את חיינו? איך אנו מביימים את הסרט שמציג את תולדותינו?

האם יש לשנות משהו? אם כן, שווה לעשות זאת עכשיו!

כי, בתחילתו של דבר – אם להיות חיוביים – למחרת יום לידתינו, אנחנו כבר יום אחד יותר קרובים לסופנו. מה שלא נַעֲשָׂה. היום,  כבר לא נַעֲשָׂה..

"לנהל את החיים זה כמו לנהל מלון עם מספר בלתי ידוע של חדרים" (ר.ט.)

חדרים שלא מכרת היום, לא ימכרו לעולם, היום הזה כבר לא יחזור. אם לא הרווחת עליו כלום היום, כבר לא תרוויח. צריך לשאוף כל הזמן לרווח מקסימלי או לפחות לכסות עלויות.

מה פירוש רווח ומה העלויות, כל אחד מאיתנו מגדיר לעצמו, על פי ערכיו, אמונותיו, עקרונותיו. "ההון" שנצבר לאורך חיינו, באופן טבעי, נשאר אחרינו. למי ומה משאירים?

רשמו לכם מה אתם משאירים ליקיריכם, מה משאירים ליורשים, איזו משמעות תהיה לעזבון שלכם. ואז בדקו אם אכן כך. אם צריך לשנות תשנו, כי זמן לא ניתן לשמור לאחר כך.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים


תגים: , , , , , , , ,

האם זה נראה לך הגיוני?

האם זה נראה לך הגיוני?

האם זה נראה לך הגיוני?

איך זה שלאנשים קשה להרפות ולהניח?

האם זה נובע מחשש, פחד, נוחות, אמונה, ערכים, עקרונות?

מה יש במוּכר, שגם אם הוא לא טוב ואפילו מזיק, אנחנו נמנעים מלהניח לו?

פרופ' קבט-זין מספר שבהודו (גם באפריקה), על מנת ללכוד קופים, קודחים חור בפרי קוקוס או דלוע, קושרים אותו לעץ ומניחים בתוכו בננה או פרי אחר. הקוף מכניס את ידו ותופס אותה, אבל מאחר ואינו מוכן לעזוב, וגודל אגרופו האוחז בה לא מתיר לו להוציאה, הוא נלכד.

לעתים קרובות אנשים נאחזים ב"בננה" וירטואלית ונמנעים מלהשתחרר ולהתקדם לעבר שינוי, חלום או יעד שהיו רוצים להשיג. חשש מהבאות, חוסר ודאות, חוסר ביטחון שבאים לידי ביטוי, באופן טבעי, כאשר מחליטים לשנות, מקשים על "קפיצה למים".
חלום, הופך להיות תכנית מעשית, כאשר הוא צמוד ללוח זמנים ומפורט לצעדים מעשיים.

החלום הפרטי הוא בדיוק זה, פרטי שלנו, יש לנו את הזכות, והחובה כלפי עצמנו, להגשים אותו. לצורך זה, עלינו לשחרר גורמים מעכבים שונים הקשורים לסביבה האנושית ("גונבי חלומות") ו/או הפיזית. חלקם הגדול, מהווים הנחות שאנחנו מניחים לעצמנו בלי בסיס ממשי. פעמים רבות הנחות אלו מבוססות על אמונות שזמנן עבר, אחרת לא היינו מרגישים צורך או דחף לשנות. כאשר אנו מרשים לעצמנו לצאת מאזור הנוחות, לחשוב על כך באופן אובייקטיבי והגיוני, נוכחים שבעצם הכל תירוצים. עם הזמן שינוים חלים בנו תדיר, אמונות חדשות תופסות מקומן של ישנות, כמו נשל נחש, אנחנו משתנים וגדלים ומה שמתאים עכשיו, זה לא בהכרח מה שהתאים לנו בעבר.

מזמין אותך לגלות מהי "הבננה" שמונעת ממך להגשים חלום, לשנות, להתקדם. מה יקרה אם היד תחדל מלאחוז בה ותשתחרר, אלו אפשרויות מלהיבות ומרגשות אפשריות וממתינות לך!

המשך אחיזה באזור נוחות, בהרגלים לא מועילים, הצמדות לאמונה שמעשים או מחדלים של אחרים תלויים בנו, מעכבים. שחרורם, משרה בנו חופש, רוגע, מעביר אחריות על מעשיהם לאחרים ומאפשרת להיות פנויים לקחת אחריות על עצמנו.

מה הן המלכודות בהן תפוסה ידך? אלו הם הדברים אותן צריך לשחרר על מנת לעוף אל החלום?

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים


תגים: , ,

שיחות עם זרים

שיחות עם זרים

שיחות עם זרים

(ממליץ לפתוח קישורים – הם בהחלט מעניינים- גם זה שבשורה הקודמת).

בעידן המדיות החברתיות, נוצרת בעיה, חברתית, מין הסתם, שגורמת לנו יותר ויותר "להסתגר"
בתוך סביבה הומוגנית.

חלק גדול מאיתנו, במיוחד הצעירים יותר שבנינו, מגבילים במידה רבה, את החוג החברתי איתו מנהלים תקשורת למדיה החברתית. יש יותר "מפגשים" וירטואלים ופחות פנים אל פנים. מבלים יותר זמן בבית ופחות בחוץ, התקשורת נעשית באמצעים דיגיטליים והמציאות מתערבבת עם הוירטואליה.

תופעה זו גורמת להפחתה משמעותית של מפגש ובודאי תקשורת ישירה בין קבוצות שונות. המרחב החברתי בו אנו יוצרים מגע תקשורתי הוא מוגבל ברוב המקרים לכזה שיש בו אחידות דעות, קונצנזוס. אם יש דעות מנוגדות, הפוכות או שונות, אלו באות לידי ביטוי מועט אם בכלל, וכאשר הוא מופיע, בחלקו הגדול, הוא רדוד, פוגעני, "קלישאתי" וכד'.

העניין הוא שכבני אנוש כולנו נתונים להשפעה של הטיית האישור. הדעות שלנו באות לידי ביטוי בין חוג האנשים איתם אנו בקשר, אלה השייכים לאותן קבוצות בהן אנו חברים שבהם הדעות ברובן, בודאי הדתיות, הפוליטיות דומות אם לא זהות. כל התייחסות לדעות אחרות לא קיימת והדיונים המתקיימים הם בגדר מעשה של "לשכנע את המשוכנעים". אין קשר, גם אם למישהו יש פתיחות לשמוע, עם דעות מנוגדות. מרגישים טוב לשמוע שיש עוד אנשים שחושבים כמונו, גם אם אין לכך השפעה ליצירת שינוי כפי שחברי הקבוצה המונוליטית היתה רוצה. אין רצון, יכולת או פתיחות לשמוע גישות אחרות שעלולות חס וחלילא, לערער את הדעה שלנו, גם אם היא לא מלווה בעובדות.

לצורך יצירת שינוי אמיתי, חברתי או פוליטי, יש צורך לפתוח ערוצי תקשורת "ידידותיים" ופתוחים על מנת לא רק לשמוע, אלא גם להקשיב. להסתכל אחד לשני בעיניים ולראות שבסך הכל, רובנו חפצים בחיים שלווים, מספקים, בריאים. רובנו אוהבי אדם, ישרים, הוגנים גם אם דעותינו שונות בתחומים כאלה ואחרים.

התקשורת באמצעים דיגיטליים, במדיה החברתית, הם לא מספיק "ידידותיים" ליצירת תקשורת אמיתית, בונה אמון ויוצרת קשר אישי.

אם לא נשכיל להיפתח לקשר ישיר בין בעלי דעות שונות מאיתנו, אם נצמצם את הקשר ביננו לדלת אמותינו של אלה שלא חולקים על דעותינו, אם לא נשכיל לגרום לדור הצעיר ללמוד לעשות כן, מצפה לנו עתיד שאני בטוח שאף אחד לא מתכוון אליו. אם לא נעשה משהו, נצטער.

©רונן טופל – מאמן אישי/מנטור לקריירה ועסקים


תגים: , , ,